ללמוד מתום סויר

הרפתקאות תום סוייר מאת מארק טוויין

מאנגלית:שרון פרמינגר

ידיעות אחרונות - פרוזה עשרה

 

לפני שנה-שנתיים, כאשר חשפתי את ילדיי אל פרדריק, הוא הלורד פונטלרוי הקטן, גיבור ספרה המוסרני ( ואף על פי כן מלבב) של פרנסס הודג'סון ברנט הרגשתי צורך לציין בפניהם כי ילד שכזה , שכל כולו נופת צופים, צייתנות וצווארוני מלמלה, איננו ילד אמיתי אלא מודל הילד הרצוי של תקופתו הפוריטנית ( בסתר לבבי אני קוראת לו "פרדריק הנתעב") .

 

על רקע ספרות התקופה (הרפתקאות תום סויר יצא לאור ב- 1876, עשור שלם לפני ספרה של ברנט) אי אפשר שלא להעריך ואף להעריץ את טוויין ( הראוי להערצה נפרדת על סגנונו הגאוני) שהיה אחד הראשונים לברוא ילד שאינו רק אמיתי אלא גם אנרכיסט אמיתי.

תום, יתום המתגורר בבית הדודה פולי – הלא נלאית מניסיונותיה הגרוטסקיים לחנכו – הנו, כמו ילדים רבים לפני שהם מתקלקלים (כלומר, מתחנכים ) פקעת סוערת של תכונות מנוגדות: הוא שובב גדול, פרוע, חמדן, שקרן, תחמן, תלמיד-עצלן, שחצן ; אך גם נועז, נאמן, ישר, סקרן, תמים, רב-תושייה, מלא דמיון ובעל יכולת לאהוב. מלבד כל אלה, כיציר רוחו היתרה של טוויין, מצטיין תום בדקות הבחנה שבשילוב עם תמימותו (ועם שנינותו של טוויין) הופכים אותו למבקר חריף של בני דורו, בימי טרום ביטול העבדות באמריקה.

 

בהרפתקאות תום סויר כמעט שאין עיסוק ישיר בסוגיית הגזע ( זו תעמוד במרכזו של הרפתקאות הקלברי פין – שאף הוא תורגם לאחרונה מחדש וראוי לדיון נפרד) אך כבר כאן כמעט שאין עמוד בלא שילוח חצים מושחזים ( טוויין, כזכור, עסק גם בכתיבה סאטירית) אל עבר הדעות הקדומות, הקרתנות והמוסרנות המזינות את המחשבה הגזענית ואת החרדה מן "האחר" המופיע בספר זה בדמותם של אנשי שוליים כהקלברי פין, מאף פוטר השיכור או הרוצח ג'ו האינדיאני. טוויין עצמו, כפי שעולה בעיקר מכל הכרוך בבניית דמותו של האינדיאני אבל גם ממקומות אחרים ( ועוד יותר בהרפתקאות הקלברי פין) לא היה חף לגמרי מגזענות, אך ביטוייה הקלושים בוודאי אינם מצדיקים את החרמת ספריו בידי חוגי שחורים שקבלו על השימוש שלו ( שביקש לייצג מציאות חברתית לשונית) בשם הגנאי "נגרו" לשחורים – "כושי" בתרגום לעברית.

 

ואם כבר מזכירים חרמות, שנים קודם לכן הוחרמו ספרי הנעורים של טוויין , על ידי חוגים שונים, בטיעון ההפוך בתכלית שהם מעודדים קרבה בין גזעית – וכן בשל שפתם ה"קלוקלת".

כאן נעוץ החידוש השני של טוויין: התעוזה – הגדולה מאוד לזמנו – להניח לגיבוריו לדבר בשפתם המשובשת, בניב דרומי, בלשון שבאי-הציות שלה לכללי הדקדוק גם היא ביטוי של אנרכיזם. חלק גדול מזה בלתי ניתן לתרגום, ואף על פי כן התרגום החדש והמצוין של שרון פרמינגר, בהחלט הרבה יותר דיבורי מקודמיו ( במקומות שבהם הוא צריך להיות דיבורי) בהיר, משמר את האלגנטיות וההומור הדק של טוויין – והחשוב מכל, לענייננו, הופך את הספר המלבב לנגיש ומהנה מאוד לקוראים צעירים.

 

מילדותי, ואני מניחה שגם הקוראים הצעירים היום יתחברו לצדה זה של היצירה, נחרת בי הספר בעיקר כספר מתח אדיר, ובו סצנות בלתי נשכחות המתרחשות באתרים מציתי דמיון: בית-הקברות של העיירה הנידחת, נהר המיסיסיפי, ומעל כולם, המערה המבוכית שבה הלכו תום ובקי לאיבוד ( הרגעים במערה האיצו את פעימות לבי גם בקריאה חוזרת – ולמרות ידיעתי את סופה הטוב). כיום, לצד ההנאה השלמה מסיפור המתח, התענגתי על הסצנות שלצד העלילה, הנקראות כמערכונים סאטיריים – על בית הספר ועל בית הספר של יום א', שלא מעט מן הנעשה בהם, בכיתותיהם, אינו שונה מן הנעשה בימנו (אחד הפרקים הנפלאים הופך לחוכא ולאטלולא את חיבוריהם החינוכיים, המזויפים, של תלמידים מצטיינים). מעבר לפרקים האלה, הספר כולו ספוג בהבחנותיו הדקות של תום סויר על החיים ( כגון גילוי אותו "כלל חשוב בפעולתו של המנגנון האנושי" , בעקבות צביעת הגדר המפורסמת, "שכדי שאדם או ילד יחמוד משהו, צריך רק לדאוג שהדבר הזה יהיה קשה להשגה." (ע"מ 32)

 

נדמה לי כי לא פחות משיכולים קוראים צעירים ללמוד מתום סויר – בלי שיחושו שמלמדים אותם או מטיפים בהם מוסר – גם למבוגרים, ובכללם מורים, יש מה ללמוד מתום סויר. "חלק מהתכנית שלי", כותב טוויין בהקדמה, "היה להזכיר למבוגרים מי היו פעם, מה הרגישו, חשבו ודברו, ובאלו משימות משונות עסקו לפעמים." (ע"מ 11) .

 

שהם סמיט