לובנגולו מלך זולו / נחום גוטמן
תמר ברגמן
ביום הולדתי התשיעי קיבלתי בדואר חבילה עטופה יפה. זו הייתה מתנה מדודי ודודתי מתל- אביב. שנה קודם לכן, ביום הולדתי השמיני, הם חתמו עבורי על "דבר לילדים", שבועון הילדים המיתולוגי של אותה תקופה. הוא הגיע לקיבוצי אשדות יעקב בכל יום חמישי, ואני ציפיתי לו בקוצר רוח. קינאתי בילדי תל אביב שהקדימו וקבלו את ה"אוצר" הזה כבר ביום רביעי, והייתי בולעת אותו מהחל ועד כלה, לא החסרתי מילה. קראתי בשקיקה אפילו את המדור הרציני, "במעגל הימים", שעסק במתרחש בארצנו ובעולם הרחב, שכתב העורך יצחק יציב. אהבתי להתבונן באיוריו, היפים ומלאי התנועה של נחום גוטמן, שהשלימו את הסיפורים, אך גם הקרינו יופי משל עצמם.
בשקיקה קרעתי את העטיפה ומתוך החבילה הוצאתי ספר. בארץ לובנגולו מלך זולו היה שמו. ידעתי שהוא כבר הגיע לספריית הקיבוץ ותור ארוך של קוראים ממתין לו. לבי ניתר משמחה, הוא כולו שלי ולא אצטרך לחכות לתורי. על הכריכה התנוסס ציור צבעוני ובו נראה אדם עומד במים, מחזיק פרח בידו ומגיש אותו לתנין אימתני. הציור היה מלא חיים ונראה היה שאפילו הצמחייה שעל גדת הנהר רוחשת תנועה. ניחשתי שמדובר בספר הרפתקאות, כזה שאהבה נפשי. כבר בלעתי את כל ספרי ז'ול וורן, התרפקתי על ספריו של אריך קסטנר ולבי נמלא גאווה כשהספרנית הציעה לי ספרים של דיקנס. אך חוץ מספרי טרזן מעולם לא השתתפתי בהרפתקאות שהתרחשו באפריקה. מה ידעתי אז על אפריקה? לא כלום. אולי, בעצם, הכרתי כמה משמות הארצות שבוליהן מלאו את אלבום הבולים שלי, ולא יותר.
פתחתי בהתרגשות את הספר ואכן מתחת לכותרת היה כתוב: "מסע-הרפתקאות באפריקה, מסופר ומצויר על-ידי נחום גוטמן". "אהה," אמרתי לעצמי, "הוא מוכר לי הנחום הזה, זהו אותו גוטמן מ'דבר לילדים'. איזה יופי!" קראתי את העמוד הראשון ונראה היה לי שמסופר בו סיפור אמיתי המתחיל בתל-אביב שהכרתי, תל אביב של החופשות שהייתי מבלה אצל סבי וסבתי ואצל הדודים.
באותם ימים לא התקיימו מפגשים בין סופרי הילדים לבין קוראיהם והמרחק השאיר פתח לדמיון. רוב ספרי ספרית בית-הספר היו מתורגמים, לכן היינו בטוחים שכל סופר הוא זקן מאוד או שהוא חי בחוץ לארץ, או שכבר הלך לעולמו לפני שנים רבות. בקיבוץ המרוחק שהתגוררנו בו לא הייתה לנו אפשרות, שהייתה שמורה לילדי תל-אביב, לראות סופרים בשר ודם סובבים ברחובות העיר, בריאים ושלמים, ולא בהכרח זקנים. ילדיה הראשונים של העיר הצעירה ראו את ביאליק, את טשרניחובסקי, את דבורה בארון ואת ברנר; בני גילי התל-אביביים צפו באלתרמן ושלונסקי בכסית, פגשו את לאה גולדברג ברחוב ארנון, חזו בימימה טשרנוביץ- אבידר צועדת על המדרכה ממול וקנו עם אנדה עמיר במכולת שברחוב אחד העם. אנחנו, בקיבוץ, לא ראינו צורת סוֹפר מימינו, לכן הופתעתי שכבר בפתיחת הסיפור הודיע לנו נחום גוטמן שהוא גר בתל-אביב. בתמימות קיבוצניקית טיפוסית תהיתי: יש חיה כזאת? סופר עברי שחי בתל-אביב?!
קראתי את העמוד הראשון והוקסמתי. הכתיבה הייתה קלה וזורמת, המשפטים קצרים ומדויקים. כתיבה רעננה שכמותה טרם פגשתי. והאיורים... נפלאים! נראה היה כאילו צוירו ללא כל מאמץ ביד קלה ומאומנת, ובטאו בתנועה ובהומור את רוח הסיפור. יכולתי להתבונן שוב ושוב באיורים כמו "שמונה אנפות" (עמוד 38) או ב"תשעה ציורים המראים כיצד צדה הקאת פרעוש אחד" (עמוד 50), ובכל פעם מצאתי בהם משהו חדש. פרקי הספר היו קצרים – יתרון גדול לקורא, אך טומנים בחובם גם סכנה – שיסחף ויקרא עוד פרק ועוד אחד והתענוג שבקריאה יסתיים לו חיש קל. גם שמותיהם סיקרנו אותי: הרפתקאות של ממש! וכל זה שלי! שלי בלבד! לא אצטרך לחכות עד שיגיע תורי בספריה, ואוכל לקרוא בו שוב ושוב...
שקעתי בקריאה.
החלק הראשון "אל אפריקה" משובץ בסיפורים קצרים על פגישות עם בעלי חיים שכל אחד מהם מתואר במלים שהן מעין ציור ובאיור שהוא מעין סיפור. "מסתכל אני בצמרות העצים," כותב נחום גוטמן, "ורואה את הקופים יושבים משפחות-משפחות בראשי הצמרות, דחוקים ולחוצים איש אל רעהו, כגרעינים שברימון. כל הראשים מופנים אל השמש השוקעת. קראתי להם, אך הם לא זעו, לא הביטו עלי ולא שעו לבוטנים שהצעתי להם. מבטיהם העצובים כמו נדבקו אל השמש."
התיאור היה כל כך חי עד שגם אני חשתי שאני יושבת ביניהם וצופה יחד איתם אל השמש השוקעת. לימים למדתי שלכתיבה זו קוראים "האנשה", אך בגיל תשע היו מונחים כאלה רחוקים ממני ופשוט נהניתי מהקריאה. בפרק "לא הגודל עיקר" מספר גוטמן על נקבת יונק הדבש המגנה על שתי הביצים שבקינה בחירוף נפש. בבגרותי, לפני שכתבתי את ספרי "אִינה עפה עם הציפורים" למדתי הרבה על הצופיות, והסתבר לי שיונקי דבש יש רק באמריקה, והסופר התכוון לצופית; כנפיים כחולות, כמו שתיאר, יש רק לזכר, כך שאולי היה זה בכלל האב שהגן בחירוף נפש על הביצים שבקן, אבל למי אכפת? העיקר היה הסיפור הנפלא על גבורת אֵם קטנטונת, המגנה על קינה בחירוף נפש – ומנצחת. גם בפרק המרתק "תחת כפות הנמר" מצאתי ברבות הימים טעות שרבים כבר עמדו עליה: המחבר, שלא נתקל בנמר בטבע, צייר, כך נראה, את הטיגריס בגן החיות של יוהנסבורג. כי באפריקה אכן יש נמרים, אבל טיגריסים אפשר למצוא רק באסיה וכמובן... בגני החיות.
ואז, בסופו של החלק הראשון, התקבצו יחדיו ארבעת גיבורי הסיפור: המחבר-הצייר, ידידו האנגלי, חברו מאמריקה והכושי אוּמְגַבַּבָּא. מכאן מתחיל עיקר הסיפור: אוצר לובנגולו מלך זולו אבי עם המְטַבּוּּלוּ בהרי בּוּלַוָּיָה. מעשה במלך אפריקני עשיר ואכזר, שפחד שהלבנים עלולים לשדוד את אוצרו. מה עשה? העמיס את תיבות האוצר על כתפי עבדיו והעביר אותו למקום מרוחק ונידח, שם הורה להם לקבור אותו באדמה. בלילה פקד על שני שומרי ראשו להרוג את כל העבדים נושאי האוצר בשנתם. ואז צייר לעצמו מפה ובה סימן את הדרך אל מקום קבורת האוצר. כשסיים חזר הביתה מלווה בשני שומרי ראשו. בדרך נעלם אחד משני שומרי הראש ואיננו, ואילו השני - אוּמלימוֹ שמו - ניצל הזדמנות שנקרתה לו ביום בו מרדו נתיני לובנגולו במלכם האכזר והרגוהו, התגנב לאוהלו של המלך המת וגנב את המפה הסודית.
מכאן ואילך מתפתח הסיפור סביב ניסיונות נפל למצוא את האוצר: בראשון אומלימו יוצא לבדו, אך רעידת אדמה משנה לחלוטין את השטח והוא חוזר בידיים ריקות; בשני הוא חובר למר ויליאמס – מתיישב בּוּרי לבן, שעזב את אשתו וילדיו, את משק ביתו ואת שדותיו כדי לחפש את האוצר. גם שניהם חוזרים בידיים ריקות: "בא הביתה – השדות לא נחרשו ולא נזרעו. הבנים הולכים בטל והאישה מתחננת: 'למה לך אוצר?' אך מיסטר ויליאמס, כל זמן שהאוצר לא נמצא אין נפשו יודעת מנוחה. לא לחרוש ולא לשתול, לא להזיע ולעמול, - להתעשר מהר, להיות עשיר גדול. המחשבה הזאת נתקעה במוחו כמו הלפת של סבא אליעזר." (עמוד 76)
פרצתי בצחוק: ספר על אפריקה ופתאום הלפת של סבא אליעזר. מיד הרגשתי שאותו נחום גוטמן מכיר את הספרים שקראתי וגם את כל שירי הילדים ששרנו.
שלוש פעמים יצאו מיסטר ויליאמס ואומלימו לדרך וחזרו בידיים ריקות, אך חיידק ההתעשרות הקלה והמהירה לא הרפה מהם והם יצאו לדרך בפעם הרביעית. הפעם בלוויית המחבר ושני חבריו החדשים. מטרתם הייתה כושי בשם לימבוהו, שנאמר עליו שידע על מקום האוצר. אך אבוי, כשהגיעו אליו הסתבר שאין זה הלימבוהו הנכון, אלא מישהו אחר. עכשיו למד סוף-סוף המחבר לאן מועדות פניו של חברו, הצייד הגדול מאפריקה. הוא לקח את חבריו – הסופר, הידיד האנגלי, מיסטר וילימס ואומלימו לחפש את לימבוהו האמיתי, הלא הוא שומר ראשו השני של המלך שנעלם בלי להותיר עקבות. מסתבר שזוהי חבורת שלומיאלים לא קטנים הנתקלת בדרכה בחיות שונות, מהן מסוכנות ביותר, ורק בדרך נס יוצאת בשלום ממפגשים אלה. זה מצא חן בעיני - הגוטמן הזה לא מתבייש לצחוק על עצמו.
בסופו של דבר הם מוצאים את לימבוהו האמיתי והנה הוא ישיש שאיבד את זיכרונו. גם הוא יצא פעמים אחדות לחפש את האוצר, אך כשזָקַן הגיע למסקנה משלו: "לא חשוב האוצר, כי ציידים טובים אנו כולנו ושדות התירס נותנים את יבולם בשפע ואיש אינו מקנא בחברו." כך מגיע לסיומו החלק השני. בחלק השלישי והאחרון החבורה נפרדת לשלום והמחבר עולה על אנייה שתחזיר אותו לארץ ישראל, אך לא הרחק מפורט-סודן האנייה נתקעת באי אלמוגים ואין ברירה אלא לנטוש אותה. ואז נושא נחום גוטמן נאום פרידה מן האנייה, מזדהה אתה ומבין את כאבה, את עלבונה - נאום מכל הלב, שבכמותו נתקלתי אחר-כך ברבים מסיפוריו המאוחרים יותר, ולא מצאתי אצל סופרים אחרים. נאום נוסף הוא נושא בפרק האחרון – נאום תודה למחברת הציורים שלו שלוותה אותו בכל הרפתקאותיו.
רק פרק אחד מכל פרקי הספר לא היה מובן לי ואפילו בלבל אותי, זהו הפרק שלפני האחרון. לאחר שהאנייה עלתה על שרטון המחבר עומד על אי אלמוגים ורואה נקודה ההולכת ומתקרבת אליו."מה אני רואה? סיר נפוח נישא ברוח!... ואולי חולם אני? סירה, סירת מפרש ועליה דגל תכלת-לבן. ...
אני צובט את חוטמי: האין זה חלום?
כתריאל! כתריאל!...
אחי כתריאל הנה הוא בסירה.
מי פילל ומי מילל כי אחי כתריאל, הוא ולא אחר, יהיה הגואל?" (עמוד 117).
תמהתי, לאבי קראו כתריאל והוא היה ימאי. לא יכול להיות שהמחבר כותב עליו. הוא קורא לו "אחי", אז אין ספק שזהו אדם אחר, הרי לאבי היה אח בשם מנחם, ולא נחום. (באותם ימים עדיין לא קראו לכל זר "אחי," כדי ליצור קירבה מזויפת). לא שאלתי את אמי על כך, חשבתי שאסור להטריד אותה, הרי קשה לה בגעגועיה לאבא.
הפתרון לשאלה התברר לי מהר מכפי שציפיתי. באחת החופשות הביאה אותי אימא לתל-אביב, לביקור אצל דודי ודודתי. בוקר אחד, כששיחקתי עם חמי בן-דודי ברחבה שלפני הבית שברחוב אחד-העם, הופיע בשער הגינה אדם גבוה לבוש בהידור. הוא התקרב אלינו, ברך את בן-דודי לשלום ונכנס בדלת הפתוחה כאילו היה בן-בית. דורה דודתי קיבלה את פניו במאור פנים.
"עכשיו תשחקו בשקט ילדים, לנחום יש ישיבת עבודה!" אמרה ונבלעה בפתח הבית.
שיחקנו שעה ארוכה עד שתקף אותי הצמא. נכנסתי הביתה והלכתי למטבח למזוג לי כוס מים. במטבח ישב האורח ליד שולחן האוכל ולפניו היו מונחים גיליונות מודפסים רבים. מולו ישב דודי ושוחח אתו כשהוא מצייר תוך כדי כך על הגיליון שלפניו. לא התאפקתי והצצתי בציור, לתדהמתי ראיתי איך מתחת עטו של דודי צומחים איורים הדומים להפליא לאלה שב"דבר לילדים"!
עמדתי שם נבוכה ומבולבלת. עד שנשמע קולה של דודה דורה: "תמר'לה, בואי תכירי את יצחק יציב!" האיש חייך אלי חיוך חם, לחץ את ידי ושאל: "ומי את?" מרוב התרגשות נאלמתי דום. דודתי הזדרזה לענות במקומי: "זאת תמר, בתו של כתריאל, אחי הצעיר, שהיה רב-החובל של ספינת הכ"ג".
ברחתי מהמטבח בפנים סמוקות, איך יכולתי להיות כזאת טיפשונת ולא לדעת שדוד נחום מתל אביב, שבביתו אני מבלה את חופשותיי, אינו אלא נחום גוטמן, מחברו של "בארץ לובנגולו מלך זולו"?! והוא לא רק צייר, כפי שידעתי, אלא גם סופר!
הייתי חייבת להבין איך קרה שלא עשיתי אחד ועוד אחד ולא הסקתי את המסקנות. שלפתי את הספר מן המדף ועיינתי בו בתשומת לב. עכשיו כשידעתי כבר מי כתב אותו הוא סיפק לי סימנים נוספים. בעמוד 15 הבחנתי לראשונה בצדודיתה של דורה, דודתי. וההקדשה, איך לא ראיתי? הייתה ליצחק יציב. למזלי לימד אותי הספר מהו חוש הומור המכוון לעצמך, נחום משתמש בו פעמים רבות, הן באיורים והן בכתיבה. אין אדם שאינו טועה ומטעויות אפשר ללמוד. שהרי אילו הייתי שמה לב לחתימה על ציוריו היפים של דודי, שהיו תלויים על קירות הבית, הייתי יודעת שהוא-הוא נחום גוטמן.
מאז אותה טעות למדתי הרבה על הדרך שהספר נכתב בה. ב- 1934 נשלח נחום גוטמן לדרום אפריקה לצייר את דיוקנו של הגנרל סמאטס, שהיה אז ראש ממשלת דרום אפריקה. לפני שחזר הוא יצא לטיול עם דורה בשמורת הטבע המרהיבה על שם קרוגר. לפני צאתו לדרום אפריקה ביקש ממנו ידידו, יצחק יציב, לשלוח ל"דבר לילדים" גלויות מצוירות ולספר על מסעותיו, כך התגלה כשרון הכתיבה שלו. כשחזר ארצה ביקש ממנו יצחק יציב לחבר יחדיו את הגלויות ולכתוב ספר לקוראי "דבר לילדים". נחום, כיד דמיונו הטובה עליו, הוסיף את הסיפור על חיפוש האוצר. זו הייתה תחילתה של יצירה ספרותית שבורכה בכתיבה קלילה ורעננה, בדמיון רב, בחוש הומור ובאיורים מופלאים המלווים אותה. אוצר ספרותי שהוא מנכסי צאן ברזל של ספרות הילדים העברית עד היום. ויצחק יציב, שבלי להתכוון לכך, החל אותה, זכה להקדשה בפרי הביכורים שלה.
ומה עם סיומו של הספר? נחום חיבב מאוד את גיסו – אבי – וכינה אותו "אחי". אבא אכן הפליג בשנת 1935 בסירת מפרש מתל-אביב למצרים וגם חזר בשלום עם אנשיו, במשפחה לא ידוע על פגישה ביניהם, אך זה לא הפריע לנחום לדמיין אותה. על מסעה של סירת המפרש "נחשון" למצריים כתב נחום את ספרו "מי שרוצה להיות רב-חובל יקרא מעשה זה, ובו אין זכר לפגישה.
ולובנגולו מלך זולו – האם היה וסיפורו אמת? אכן היה בדרום אפריקה מלך שנקרא לובנגוּלָה, שמָלַך על שבט הנַדבָּלָה. לובנגולה האמיתי רומה ע"י הלבנים ומכר להם את אדמותיו כמעט בלא מחיר. נחום עיוות מעט את שמו כדי לחרוז אותו עם "מלך זולו", שינה את אופיו וקורות חייו ושילב אותו בסיפורו.
הקורא בן ימינו, האמון על ה-politically correct , עלול להזדעזע מהשקפות המופיעות בספר, אך צריך לזכור שהוא נכתב בסוף שנות השלושים ומבטא השקפות שהיו מקובלות אז. עם זאת יש לו ביקורת על האדם הלבן. ביקורתו של גוטמן היא מרומזת ועדינה כמו בתיאור האירוני הבא:
"אחדים מן הנוסעים התחילו לזרוק למים מטבעות נחושת. הכושים צללו תהומה להעלותן מקרקע הים. אחד אחד הם מופיעים על פני המים, זורקים את המטבעות באוויר וצדים אותן בפיהם. כך אגרו את המטבעות תחת לשונם. הנוסעים הלבנים הצטופפו על מרומי סיפון האניה והביטו בתענוג רב במחזה הזה. הרוח נשבה והצמידה אליהם, בקיפולים עדינים, את כותנות המשי הלבנות. הנוסעים הלבנים הרגישו עצמם כבני אלים, רבי חסד" (עמוד 12) (ההדגשה – שלי. ת.ב.)
גם בקריאה חוזרת, בוגרת, הספר אינו מאבד דבר מקסמו ומרעננותו. זהו ספר שבורא עולם בו משמשים מציאות ודמיון בערבוביה ולרוב הדמיון הוא שמשתלט. ועל כך כבר נאמר : "מיטב השיר – כזבו!"
תמר ברגמן