יפי הסיפור לבדו

מדי שבוע, ביום שלישי, הוא היום שבו מתרחשת בספריית אזור מגוריי "שעת סיפור" אני מוצאת עצמי עומדת כנביאת זעם בשער גן הילדים של בתי הפעוטה, מרצה בכובד ראש חמוץ (בכל פעם בפני קרבן אחר) את דעותיי הנחרצות על הדבר הזה, שבמקרה הטוב והנדיר הוא הצגה קטנה וחביבה, ובמרבית המקרים, הצגה סרת-טעם, לקוית שפה המקיימת קשר רופף אל ספר זה או אחר ,אשר לא פעם אפילו אינם מוצגים בפני הילדים.

"שעת סיפור" היא עוד מוצר מדף של תרבות השפע, שנולד כתוצאה מזיווג בין יזמות כלכלית שיש לה נהנים רבים (מו"לים, חנויות ספרים, ספריות, יוצרים ושחקנים המתפרנסים משעות סיפור) ובין ההורות החדשה, שולפת-הארנק-המהירה, זו הנעזרת בשירותיהם של קבלני-משנה כספקי צרכיו ההולכים וגדלים של הילד (שיעורי שחייה לילודים, פינות ליטוף, מפעילי ימי הולדת, עוגות מן המדפסת ואלבומי תמונות מודפסים – הם רק חלק משורה הולכת ומתרחבת של מוצרים שתכליתם לפטור הורים מעבודה/רגשי אשם/בילוי "איכותי" עם ילדם.

אף אני הפנאטית מוכנה להודות – גם ב"שעת סיפור קנויה" (בתנאי שהיא מועברת בצורה מקצועית) יש ערכים שאין לבטלם: התנסות בחוויית תיאטרון ראשונית, התנסות בשימוש כקהל. כמו בכל דבר, שאלת המינון מהותית. ילד הנהנה גם משעות סיפור מתוצרת בית, כזו שבמסגרתה הוא יושב על ברכי הוריו או לצידם ( לפעמים בחברת אח או אחות) מאזין לסיפור שבחר, או שנבחר למענו והמסופר בקול מוכר ואהוב, בקצב המתאים לו ( הוא יכול לעצור אותם בכל עת ולשאול שאלות, לשוחח, לשאוב ניחומים וכו') ילד שכזה בוודאי לא יינזק אם יילקח מעת לעת לשעת סיפור בספרייה או אפילו בחללה המסחרי של חנות הספרים.

ילדים שהוריהם נהגו לקרוא בפניהם בשגרה, הפכו למבוגרים קוראים. סברה הגיונית זו זכתה ממש לאחרונה לאישוש במחקרים, אך כדי להצביע על קשר סיבתי בין שגרת קריאה משפחתית ובין קריאה בבגרות אין צורך להיות חוקר מוסמך: הכוחות הפועלים כאן הם כוחו של ההרגל והרגשות החיוביים הנקשרים בקריאה. את הרגשות האלה בדיוק מנצלים תאגידי ממכר הספרים כאשר הם מזמינים את ילדיכם – במסווה של תרומה לקהילה – לשעת סיפור בחנות הספרים. גם אם הילד לא ידרוש שתקנו לו את הספר באותו רגע, הוא יהפוך ללקוח, ככל שהביקור בחנות יהפוך לשגרה. וזה נורא כל-כך? לא. כל עוד הלקוח חופשי לבחור ספר כרצונו ולא מנותב לבחור-כביכול את הספרים שהתאגיד מתמרן אותו לבחור באמצעות שיווק אגרסיבי ומבצעי הנחות .

"שעת הסיפור", כמו "העוגה הביתית", עוברת לנגד עיננו מטמורפוזה: היא עוברת מרשות היחיד אל רשות הרבים, מבית המשפחה אל המרחב הציבורי, מן המקום התמים והמוגן ביותר אל חללים של אינטרסים כלכליים. בעלי האינטרסים הללו יעשו הכל על מנת לשכנע אתכם , הורים עסוקים אכולי אשמה, ש"שעת-סיפור" בחנותם היא המוצר האידיאלי בשבילכם: אתם יושבים במנוחה ( משאלת כל הורה תשוש) ומישהו אחר, שהינו "מספר מקצועי", קורא לילדכם סיפור. מה רע?

 

כאן עולה בעיה נוספת, התקפה גם ואולי אפילו עוד יותר, דווקא כאשר המספר המקצועי הינו באמת מקצועי, כלומר שחקן. השחקן, מטבע אמנותו, אינו מסתפק בטקסט הכתוב; כדי להפגין את כישוריו עליו להפוך את הסיפור למופע. במופע הזה משתתפים לא פעם אביזרים נוספים, בובות ותחפושות, קולות רקע, מוסיקה. אלו עשויים להוסיף למופע, לעתים הם אפילו בעלי ערך אמנותי, אך החוויה שהם יוצרים שונה בתכלית מחוויית ההאזנה לסיפור , שבה נועד תפקיד עצום לדמיונו של הקורא וכן גם לאיורים. איורים, נזכיר, אף הם סוג של טקסט, ובספרי פעוטות מעמדם, לא אחת, שווה לזה של הטקסט הכתוב, אך מרבית המספרים-מציגנים מעדיפים להתעלם מהם. ככל ש"שעת-סיפור" תיאטרלית יותר, כך היא מתרחקת מן המדיום המקורי - הספר – ובמובן זה החוויה שהיא מציעה דומה למדי לחוויית הצפייה בהצגה, סרט או סדרת טלוויזיה המבוססת על ספר. העיבוד עשוי להיות מוצלח מאוד, אך הוא אינו מהווה תחליף ליצירה המקורית ולצורתה המקורית – טקסט כתוב. ככל שילד מתרגל לצרוך סיפורים בצורתם הלא מזוקקת, כך יקשה עליו לחזור אל המדיום הכתוב, וכך יקשה עליו להיקסם ממה שהוא לב לבו של המדיום – נס המילים, קסם האין-חומר, יפי הסיפור לבדו.

 

שהם סמיט