הסיפור האבוד של מארק טוויין

זיכרונות ילדות הם אמצעי מעולה לסידור ענייני דיומא, כמו גם כלי עזר לתפקוד כללי. אך היות שהזיכרון הוא מרכיב בלתי ממושמע בהווייה האנושית בכלל ואצלי בראש בפרט, יש לא מעט הסתבכויות הקשורות לשימוש בו.

ההיזכרות אינה צפויה ומעקב אחר נפתוליה הוא הרפתקה בפני עצמה. לפני זמן מה, לדוגמה, נזקקתי בדחיפות לשקל, סכום שחסר לי לרכישת תוכנייה בטרם קונצרט. בארנקי הקטן והאלגנטי היו אומנם כרטיס אשראי ושטר של 200 ש"ח, אבל סברתי שהשימוש באמצעי התשלום הללו לצורך הנ"ל ייצור פקק בתנועת הממתינים לרכישת המידע על היצירות שינוגנו.

לפיכך שמחתי שמחה מרובה כשפגשתי באכסדרת אולם הקונצרטים את הסבא והסבתא של נכדי. כיוון שיחסים לבביים שוררים בינינו התעניינתי במצב המזומנים אצלם וביקשתי שקל. מחותנתי, שגם היא הייתה מצוידת בארנק קטן ואלגנטי שאין בו, כידוע, מקום מיותר, הפנתה אותי מיד אל הבנק, קרי, המחותן. הלה הכניס יד לכיסו, שלף שלל מטבעות והציע לי לברור מהמרכולת המוניטרית. נטלתי שקל והלכתי לסיים ענייני תוכנייה.

ידעתי שלא אתייחס בקלות ראש לאותו השקל בגין זיכרונו של סיפור מאת מארק טוויין שקראתי עוד בילדותי ונחקק בתודעתי לנצח. מה שזכרתי מאותו סיפור היה שדובר בו על סכום זניח של כסף. הסיפור מתחיל בפגישה מקרית ברחוב. על פי רישומי הזיכרון שלי התרחשה הפגישה ההיסטורית הזו בין מארק טוויין וידידו בקרן הרחובות שיינקין ואחד העם בתל-אביב, ליד הבנק, אבל למרות שהזיכרון היה חי ביותר, כאילו אני עצמי נטלתי בו חלק, ידעתי בבירור שמארק טוויין לא היה מעודו ברחוב שיינקין וגם לא באחד העם. לא היה לי ספק שלוּ בית קפה תמר הנצחי היה קיים בעת שערך מרק טוויין את מסע התענוגות שלו בארץ הקודש, היה דיווחו מהאזור שונה לחלוטין. לכן הנחתי שהזיכרון מתעתע בי במקרה זה. זכרתי גם שבמעשה ההוא מתוארת המהירות בה הועבר הכסף מיד ליד ועלילתו מתפרשת על פני שנים רבות. במהלך הסיפור – כך זכרתי – מפורטות תחושותיו של המַלווה כאשר הלוֹוֶה שוכח להחזיר את ההלוואה. על אף הסכום הפעוט שמדובר בו, מתאר המספר את איבתו הגוברת לידידו משכבר הימים ואת ניסיונותיו להזכיר לו את ההלוואה בכל פגישה שלהם.

אליבא דזיכרוני, משפט המחץ של מארק טוויין המסיים את הסיפור אמר בערך כך: "מילא הסנטים ההם, ומילא החברות שנגוזה. אלה אבדו לנצח. אני חושב רק על כל האנשים בעולם ששונאים אותי משום שלוויתי מהם כמה סנטים ושכחתי לחלוטין מההלוואה."

לאור הלקח שנחקק בי מהסיפור ההוא החלטתי להחזיר למחותני את השקל. לא יכולתי לפרט את המעשייה במעמד מתן הכסף כי הקונצרט עמד להתחיל וסברתי שדיבור מיותר בשלב כזה של החיים עלול לסכן קשרים משפחתיים טובים. החלטתי לצרף את הטקסט של מארק טוויין כשאחזיר את השקל. במקום ריבית.

התחלתי לחפש. זכרתי שהסיפור מצוי בספריית ביתי וזכרתי אפילו את עטיפת הספר. מצאתי כל מיני ספרים, אך לא את הסיפור. קניתי את כל כתבי מארק טויין וקראתי בעיון, חיפשתי באינטרנט בעצמי ובעזרת מומחים ממני במשימת בלשות כזו – לשווא.

משהגיע מועד הארוחה המשפחתית החלטתי לא לדחות את השבת החוב ולספר את הסיפור בעל פה. הטרנזקציה של הממון התרחשה ליד קולב המעילים והתנהלה כך: אני הוצאתי מארנקי את השקל ונתתי למחותני תוך ציון העובדה שאני חייבת לו. התגובה הספונטנית היתה ביטול הפעולה הפיסקלית הזו על הסף. "לא, לא, אתה מוכרח לקחת. זה בא עם סיפור", שכנעתי אותו. אחר-כך, על רקע החזרות הגנרליות של בני הארבע וחמש לתחפושות פורים, סיפרתי את פרטי העלילה כפי שזכרתי.

לכאורה ירד העניין מעל הפרק. רוחות מלחמה במפרץ שנשבו באזורנו היו בוערות יותר, דעיכה של אמי בבית האבות היתה כואבת פי כמה והיו עוד נושאים ברומו שדחקו את סיפורו של מארק טוויין מהתודעה. אבל כפי שאמרתי בראשית הפיסקה – "לכאורה". לא נרגעתי. בערה בעצמותי היעלמותו של הסיפור שזכרתי כל כך טוב את פרטיו. רכשתי קובץ סיפורים נוסף של טוויין וקראתי בעיון , אך לא מצאתי. ניסיתי לפשפש בזיכרוני באשר למטבע שהוזכר בסיפור וברור היה לי שמדובר במטבע אמריקאי, שהרי נכתב בידי מארק טוויין .לא זכרתי אם קראתי את הסיפור בעברית או באנגלית, אבל זכרתי שהוא נמצא אצלי בספרייה.

כיוון שנגזלה מנוחת נפשי בשל העניין האווילי הזה, החלטתי יום אחד להתיישב ליד ארון הספרים ולתור בין קובצי סיפורים מתורגמים ואחרים. חיטטתי בספרים ישנים מלפני שנות אלף, הגיתי במשמעות החיים, חשבתי על מתנות-עָבָר לגיל מצוות, הרהרתי בהקדשות למיניהן והצטערתי שלא התקיימו כל הברכות לעלות ולהצליח. בסופו של דבר מצאתי!

הסיפור האבוד שחיפשתי נקרא "הדולר האבוד שלי" והוא נכתב בידי סטיפן ליקוק ולא בידי מארק טוויין. ההבדל הקטן! אצל ליקוק מדובר בדולר וההלוואה ניתנה לפני "שנים עשר ירחים". פרט לאלה ולצליל של האות "ק" המשותפת ל"ליקוק" ול"מארק טוויין" יש איזה שהוא דימיון למה שנחקק לי כל כך טוב בזיכרון, אך גם לא מעט הבדלים. אבל למה לקלקל עוד?

מי שמעוניין בסיפור המקורי שקראתי בנעורי יכול למצוא אותו תחת שמו של ליקוק (סופר קנדי.Stephen Butler LEACOCK. 1869-1944.) בקובץ הסיפורים המתורגמים פניני ספרות שיצא לאור בשנת תש"י 1950 בהוצאת שרברק.

 

דניאלה שחם-ליפסון