החייזר מכפר בזאר

ארבעים שנה ישב המפוזר מכפר אז"ר בקרון הרכבת המנותק,

וכמו שפקדה עליו המשוררת בקולמוסה - נסע ונסע ולא הגיע לשום מקום:

"את סופו אין איש יודע,

את קיצו אין איש מכיר,

כנראה, הוא עוד נוסע

ונשאר בזו העיר."

 

אבל בימים אלה דוהרת רכבתו של המפוזר, שלא בטובתו, לאולמות תיאטרון שונים בארץ; הסיפור עֻבַּד ל"מחזה מוזיקלי לילדים" כלשון המפרסם, והתיאטרון הארצי לנוער מעלה אותו על במות רבות, גם במסגרת סל תרבות. קהל היעד – ילדי גנים ותלמידי כיתות א, ב של בתי הספר היסודיים.

 

ישראלים רבים רבים, ותיקים וצעירים, שמעו ואהבו בילדותם את המפוזר מכפר אז"ר של לאה גולדברג ומשבגרו – משמיעים אותו לילדיהם. שורשיו של השיר הסיפורי נטועים היטב ב"המפוזר מרחוב הבְּרֵכה" שכתב סמואיל (שמואל) מרשק - משורר, מחזאי, סופר ואיש חינוך רוסי ממוצא יהודי. לאה גולדברג תרגמה-עיבדה-עִבְּתָה את הסיפור, ו"העלתה" אותו ארצה בשנת 1968. [אגב, יצירתו זו של מרשק תורגמה גם בידי המשורר, המחזאי והמתרגם בן ציון תומר, וזכתה לכותרת "הנה מה מפוזר...". גרסה זו מצויה בתוך שירי פלאים ואגדות, ש' מרשק, מסדה 1959].

 

כדי להפוך שיר-סיפור חביב הנקרא במשך ארבע דקות למחזמר בן שעה, היה צורך לברוא גיבור חדש. ואכן, דמות חדשה באה לעולם, שונָה לחלוטין מן המפוזר הספרותי. גיבורהּ של לאה גולדברג הוא תימהוני מבולבל, חסר זהות ונטול קשרים קונקרטיים עם דמויות אחרות; הגיבור החדש, זה שבמרכז המחזמר, שונה בתכלית, וסביבו נרקמה עלילה שקשה להצביע על זיקה בינה ובין יצירתה של לאה גולדברג:

השלט שהוא חלק מן התפאורה אומר – כפר אז"ר, אולם מתחת לכיתוב יש תוספת: "נוסד בידי דָוִד מַזָר". הצופים לומדים חיש מהר משיחתם של שלושת תושבי הכפר, שאורח חשוב עומד להגיע: אֶלְעָזָר מזר, נכדו של המייסד דוד מזר.

 

השכנים , שתי דמויות נשיות סטריאוטיפיות ושוטר, מתכננים קבלת פנים חגיגית לנכדו של המייסד, אבל מתמלאים מורת רוח כשמתברר להם מה טיבו: הוא מבולבל ומפוזר, חביב ומלא שמחת החיים. הספונטניות שלו מאיימת על הכללים הנוקשים הנהוגים בכפר ועל המשמעת של התושבים, ומכאן קצרה הדרך עד לגירושו. האיש מוצא את דרכו לתחנת הרכבת ונכנס לקרון בודד. שם מוצאים אותו לבסוף שלושת השכנים. הם מביעים חרטה על התנהגותם המחפירה ומבקשים ממנו לשוב לכפר. הסיפור מסתיים כשתושבי הכפר כולם חובקים שלט חדש – "לא חשוב אם אתה מפוזר או מסודר". אמירה חסרת היגיון זו אמורה כנראה להיות מוסר ההשכל של הסיפור; האם הכוונה היא כי בלבול ופיזור נפש הם מתכון לאושר ולהצלחה?

 

מן היצירה של לאה גולדברג לא נותר דבר; היא פורקה לשברי שורות ונבלעה כולה בתוך הסיפור החדש; הטקסט החדש אמנם נכתב בחרוזים, אך חרוזיה הנפלאים של גולדברג אבדו ביניהם והמוזיקליות הנפלאה של לשונה התפוגגה ונעלמה. הקהל הצעיר, בני חמש עד שבע, מתקשה לעקוב אחרי רצף החרוזים (והקריצות למבוגרים) של הסיפור החדש. לפיכך נבחרה דרך פשוטה ובטוחה להצחיק את הזאטוטים: חבטת מטאטא בישבנה של אחת השכנות אינה מאכזבת וגורפת רעמי צחוק, וכך גם צרחנותו המביכה של השוטר המנסה את כוחו בזִמרה.

 

מה שקרה למפוזר הידוע מעלה הרהורים – מהם גבולותיהם של ה"עיבוד" וה"על-פי"? האם עיבוד יצירה ספרותית למחזה אמור לבלוע את היצירה המקורית על כרעיה ולהפוך ליצור חדש? האם העיבוד למחזה מְשרֵת את היצירה הספרותית או רק את מי שיש בידו המפתח לקוּפָּה?

 

ועוד חומר למחשבה, לאוזניהם של אנשי "סל תרבות" ושל ההורים:

ילדים צעירים המובאים להצגה בשעות הלימודים, מלוּוִים בדרך כלל רק במבוגרים מעטים, ביחס של מבוגר לעשרים-שלושים תלמיד. אולם המופעים העירוני מתמלא במאות תלמידים בני חמש - שבע, יושבים בשורות ארוכות (כן, גם בשורות האחרונות המרוחקות ביותר של היציע!) ומנסים במשך שעה לעקוב אחר עלילה מחורזת; אסור לדבר, כמובן, אי אפשר לשאול שאלות, אין מי שיתווך ויעזור לצלוח את השעה הארוכה. מי שחושב על איגום משאבים ועל חיסכון, כדאי שיחשוב על המחיר האמיתי שכולנו, ובעיקר הילדים, משלמים על כך – פגיעה אנושה באהבת תיאטרון ותרבות בכלל.

נירה לוין