באתר המפרש ספרות ילדים, תוכלו למצוא ביקורות לספרי ילדים לספרים בהוצאת סיגליות סיגליות ספרים בהוצאת

באתר המפרש ספרות ילדים, תוכלו למצוא ביקורות לספרי ילדים לספרים בהוצאת אדם צעיר אדם צעיר ספרים בהוצאת

שירים לילדים בנושא שמות: אֲנִי אַרְנוֹן / מיכאל דשא, נָא לְהַכִּיר / יהודה עמיחי, שַׁבְּלוּלִים / איילת שדה חזרה שַׁבְּלוּלִים / איילת שדה יָצָאתִי לַגִּנָּה וְאָסַפְתִּי שַׁבְּלוּלִים לְכֻלָּם נָתַתִּי שֵׁמוֹת: יָרִיב וְיוֹאָב וְנָדָב וְדָוִד וְשָׁאוּל וְרוֹן וְנִמְרוֹד שַׂמְתִּי אוֹתָם בַּכִּיסִים וּבַכּוֹבַע וְחֵלֶק בְּתוֹךְ קֻפְסָה, וְקָרָאתִי לָהֶם וְחִכִּיתִי שָׁעוֹת אֲבָל אַף שַׁבְּלוּל לֹא יָצָא לָקַחְתִּי אֶת כָּל הַשַּׁבְּלוּלִים לְאִמָּא וְשָׁאַלְתִּי אוֹתָהּ מָה לַעֲשׂוֹת וְתֶכֶף וּמִיָּד הִיא אָמְרָה לִי: "אוּלַי הֵן בִּכְלָל שַׁבְּלוּלוֹת?" עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנִי קוֹרֵאת, אֲפִלּוּ בְּשֶׁקֶט, תּוֹךְ שְׁנִיָּה מֵצִיץ הַחוּצָה מָחוֹשׁ. כִּי קָרָאתִי לָהֶן רוֹנָה וּמָיָה וְשִׁירָה וּבַתְיָה וְרוּתִי וְשׁוֹשׁ. נָא לְהַכִּיר / יהודה עמיחי נָא לְהַכִּיר: זֶה דָּוִד כָּךְ הוּא רָשׁוּם מֵאָז וּמִתָּמִיד. אֲבָל כְּשֶׁהָיָה בֶּן שָׁנָה, מַחֲמַדִּי, הוּא קָרָא לְעַצְמוֹ דָּדִי כִּי לֹא יָדַע לְהַגִּיד, דָּוִד. וְכָךְ נִשְׁאַר. אֵין דָּבָר. וְאַבָּא שֶׁל דָּדִי הוּא יוּדָה לָכֵן אוּרִי קָרָא לוֹ דּוּדָה, וְדָן עִם הַזָּקָן וְיוֹסִי הַמְּתֻלְתָּל קוֹרְאִים לוֹ דּוּדוּ, וּבִכְלָל תַּגִּידוּ וְתַחְלִיטוּ אַחַת וּלְתָמִיד: דֵּדִי, דּוֹדָה, דּוּדוּ אוֹ דָּוִד? אֲנִי אַרְנוֹן / מיכאל דשא לֹא קוֹרְאִים לִי פִּשְׁפְּשׁוֹן, לֹא קוֹרְאִים לִי פִּטְפּוּטוֹן, אֲנִי לֹא פּוּצִי וְלֹא מוּצִי, לֹא חֲמוּדִי, לֹא חֲמוּצִי, אֲנִי פָּשׁוּט מְאוֹד, אַרְנוֹן! בתוך ביצה של תנין כתבה איילת שדה איירה שירז פומן עם עובד 2015 בתוך הזנב השמן של הנומה כתב יהודה עמיחי אייר יונתן גרשטיין שוקן 1978 בתוך מי מדליק את הברק כתב מיכאל דשא ציירה תרצה טנאי יבנה 1959 שמות השֵׁמות שנושאים כל היצורים והחפצים, המהויות והישויות הם נכסים רבי-משמעויות, וכשמדובר בשמות בני אדם - השפעתם של השמות ניכרת בשלל הֶקשרים. שלושת השירים כאן עוסקים בשמות פרטיים ובכינויים הניתנים לילדים מבלי שיש להם חלק בבחירה, או ליצורים אחרים שההתייחסות אליהם היא לרוב קולקטיבית וללא הבחנה בפרטים. שירו של מיכאל דשא (1915–1998) מציג שורה של כינויים המשמשים לעתים קרובות בפנייה לקטנים בגודל, בגיל או ברוח ולבעלי חיים, או בדיבור עליהם - פִּשְׁפְּשׁוֹן, פִּטְפּוּטוֹן, פּוּצִי, מוּצִי, חֲמוּדִי, חֲמוּצִי. כאן אלה כינויים ששומע הילד ארנון מפי הסובבים אותו. לכאורה מדובר בכינויי חיבה, אך בו-בזמן הם רומזים על תכונה בלתי רצויה, למשל "פִּטְפּוּטוֹן". חלקם נשמעים כדרך ביטוי הרגלית-סתמית, ועלולים לבטא קוצר רוח וזלזול או לשמש כלי להמתקת דרישות הוראות של המבוגרים. וגם – ספק אם צורת ההקטנה "פִּשְׁפְּשׁוֹן" הופכת את ההשוואה בין הילד לחֶרֶק לרצויה לילד עצמו... בילד ארנון מעוררים הכינויים הללו מורת רוח; הם נעשים ברירת המחדל של המבוגר, הם מנציחים את נחיתותו ומתעלמים מזכותו לזהות משלו, והוא מוחה בשרשרת של "אֲנִי לֹא..." ותובע: "אֲנִי פָּשׁוּט מְאוֹד, אַרְנוֹן!" השיר של יהודה עמיחי (1924–2000) לקוח מקובץ השירים הזנב השמן של הנומה , שעמיחי כתב לאחר הולדת בנו דוד בהשראת חוויות האבהות. השיר מציג את ההיסטוריה של כינויים המשמשים את דָּוִד הפעוט ואת בני המשפחה: השם הרשמי "דָּוִד" הפך בפי בעליו ל"דָּדִי"; שם האב "יוּדָה" (=יהודה) הוביל לצורה הקרובה "דּוּדָה" עבור בנו וכן הלאה. שלא כמו בשירו של מיכאל דשא, כאן לא ברור מיהו המתרעם - "תַּגִּידוּ וְתַחְלִיטוּ אַחַת וּלְתָמִיד: / דֵּדִי, דּוֹדָה, דּוּדוּ אוֹ דָּוִד?". הקושייה הנשלחת לחלל האוויר מבליטה חזרה על הגיים (דָּ-דִי, דּוּ-דָה, דּוּ-דוּ...) המאפיינת את ראשית הדיבור אצל תינוקות, ומעוררת בעיקר חיוך. באותו קובץ שירים של עמיחי מופיע גם השיר אמא ואבא המציאו שמות רבים ומשונים לדדי, ובו 15 כינויים שונים ומשונים לילד הקטן, שגורים כמו "אפרוח" ופחות שגורים כמו "צִפְלוּחַ". אילת שדה , בשיר שגיבוריו הם בעלי חיים, מציפה את המשמעות והתפקיד שיש לשמות מנקודת המבט החברתית-מגדרית. כדי להתקרב אל השבלולים ולהתיידד אתם, הדוברת הקטנה מעניקה להם שמות וכך מבחינה בפרטים השונים שבקבוצה "שַׁבְּלוּלִים". המין הדקדוקי של "שַׁבְּלוּל" מוביל לבחירה אוטומטית בשמות של בנים: "יָרִיב וְיוֹאָב וְנָדָב וְדָוִד / וְשָׁאוּל וְרוֹן וְנִמְרוֹד". אבל הקשר נוצר רק כשהדוברת מוכנה להיפרד ממה שטבעי לה, מכירה בקיומן של "שַׁבְּלוּלוֹת" ופונה אליהן בשמות המכבדים את זהותן. נירה לוין

שירים לילדים בנושא פַּעַם פֹּה וּפַעַם פֹּה: לַחֲתוּלָה שֶׁלִּי "פְּתִיתִים" / נורית זרחי, יֵשׁ יְלָדִים שֶׁהוֹרֵיהֶם/ איל מגד, יֶלֶד שֶׁל שְׁנַיִם / יעל בן-ברוך חזרה יֶלֶד שֶׁל שְׁנַיִם / יעל בן-ברוך רִאשׁוֹן, שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי, אֲנִי אֵצֶל אַבָּא, שְׁלִישִׁי, רְבִיעִי וְשִׁשִּׁי - אֵצֶל אִמָּא. שַׁבָּת - פַּעַם כֵּן, פַּעַם לֹא, פַּעַם אֶצְלָהּ, פַּעַם אֶצְלוֹ. אִמָּא מְנַשֶׁקֶת אוֹתִי בָּאָזְנַיִם וְלִפְעָמִים עַל הָאַף, אַבָּא מְעַרְבֵּל לִי אֶת הַשְּׂעָרוֹת וּמְדַגְדֵּג אוֹתִי בַּגַּב. אִמָּא וַאֲנִי רוֹכְבִים עַל אוֹפַנַּיִם וּמְכִינִים חֲבִיתָה וְסָלָט, אַבָּא מְאַמֵּן אוֹתִי בִּבְעִיטוֹת לַּשַּׁעַר וְקוֹנֶה לִי הֲמוֹן שׁוֹקוֹלָד. כְּשֶׁאֲנִי מְעַצְבֵּן אוֹתוֹ מַמָּשׁ, הוּא תּוֹקֵעַ בִּי מַבָּט שֶׁל שׁוֹטֵר, וְאִם אֲנִי מְשַׁגֵּעַ אֶת אִמָּא, הִיא תִּכְעַס וְלֹא תְּוַתֵּר. אֵצֶל אִמָּא אֲנִי יָשֵׁן בַּחֶדֶר הָאֶמְצָעִי, אֵצֶל אַבָּא - בְּמִטַּת קוֹמָתַיִם. אֲנִי יֶלֶד שֶׁל שְׁנֵי חֲצָאִים אוֹ יֶלֶד שֶׁל כִּפְלַיִם? כְּשֶׁאֲנִי מַבִּיט בַּמַּרְאָה, אֲנִי רוֹאֶה פֶּה, אַף, סַנְטֵר שֶׁל יֶלֶד אֶחָד, לֹא פָּחוֹת, לֹא יוֹתֵר. יֵשׁ יְלָדִים שֶׁהוֹרֵיהֶם/ איל מגד יֵשׁ יְלָדִים שֶׁהוֹרֵיהֶם אֵינָם מִתְגָרְשִׁים יֵשׁ יְלָדִים שֶׁהוֹרֵיהֶם הִתְחַתְּנוּ מֵאַהֲבָה שְׁלֵמָה וְלֹא מִלְּחָצִים נַפְשִׁיִּים הַבַּיִת רָגוּעַ וְחַם וּבוֹ הֵם חָשִׁים כָּבוֹד הֲדָדִי וְרָצוֹן לָגוּר בִּכְפִיפָה אַחַת אֶחָד הוֹלֵם אֶת הַשֵּׁנִי, כִּמְעַט תָּמִיד רַק הַטּוֹב יוֹצֵא וּמִלֶּקַח נִסָּיוֹן קוֹדֵם יוֹדְעִים אֵיךְ לֹא לְהַקְדִּיחַ אֶת הַתַּבְשִׁיל מַה לַעֲשׂוֹת לְתִקּוּן קִלְקוּל שֶׁקּוֹרֶה עוֹקְבִים בְּשֶׁבַע עֵינַיִם שֶׁלֹּא יִתְגַּנְּבוּ גִּדּוּלֵי פֶּרֶא וְיַשְׁחִיתוּ אֶת הַחֶלְקָה הַטּוֹבָה וְאָז יַלְדָּם לֹא אוֹמֵר לְאַבָּא אַתָּה זוֹכֵר אֵיךְ פַּעַם הָיוּ לְךָ תַּלְתַּלִים וְאֵיךְ בַּחֹרֶף חִבַּקְתָּ אוֹתִי בֶּחָלוּק וְאֵיךְ אִמָּא חָפְפָה אֶת הַשֵּׂעָר בַּכִּיּוֹר כְּשֶׁעוֹד הֲיִיתֶם יַחַד לַחֲתוּלָה שֶׁלִּי "פְּתִיתִים" / נורית זרחי לַחֲתוּלָה שֶׁלִּי "פְּתִיתִים" יֵשׁ שְׁנֵי בָּתִים, מַרְגִּישִׁים, כְּמוֹ לְיֶלֶד שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי הוֹרִים גְּרוּשִׁים וְהִיא אוֹכֶלֶת פַּעַם פֹּה וּפַעַם פֹּה בְּתוֹר, לְפִי מַה שֶׁאוֹכְלִים הִיא יְכוֹלָה לִבְחֹר. מתוך הסוס המעופף 2 הליקון 118, 2017 צייר דני קרמן מתוך שלוש שנים כתב אייל מגד ספרית פועלים 1984 מתוך אלף מרכבות כתבה נורית זרחי ציירה רות צרפתי ספרית פועלים 1979 פַּעַם פֹּה וּפַעַם פֹּה ילדות במשפחה שהתפרקה היא חוויה מכאיבה, גם כשההורים שכבר אינם חיים תחת קורת גג אחת ממלאים את תפקידם בשיתוף ובידידות. לא מעט ילדים להורים גרושים נושאים אתם גם בבגרותם את חותם המשבר: תחושות אשמה, כעס ובדידות, לבטים הנובעים מנאמנות כפולה וספקות באשר לערכם ולמעמדם. נורית זרחי (1941-) מתבוננת בחתולה של משפחה שהתפרקה ומזקקת את היתרונות והחסרונות בחייהם של ילדי גרושים. ההבחנות הן ברמה הקונקרטית-פרקטית של החיים – "וְהִיא אוֹכֶלֶת פַּעַם פֹּה וּפַעַם פֹּה בְּתוֹר" ומצביעות בטון אירוני על יתרון במצב שנוצר – "לְפִי מַה שֶׁאוֹכְלִים הִיא יְכוֹלָה לִבְחֹר". צורת הרבים של השם "פְּתִיתִים" (כמו של רוב המילים בשיר הקצר) מוסרת את הקושי הרגשי הכרוך בגירושין ומשווה משפחה במצב גירושין לגוף מתפורר. צורת הרבים של השם הולמת את כפילות הבתים וכן גם את העודפוּת שב"שְׁנֵי הוֹרִים גְּרוּשִׁים". רוב שורות השיר של איל מגד (1948-) מתארות קשר נישואין אידילי, מיטיב, ומעיד עליו המבחר הסמנטי: "אַהֲבָה שְׁלֵמָה", "רָגוּעַ וְחַם", "כָּבוֹד הֲדָדִי וְרָצוֹן לָגוּר בִּכְפִיפָה אַחַת", "רַק הַטּוֹב יוֹצֵא", "לַעֲשׂוֹת לְתִקּוּן קִלְקוּל", "הַחֶלְקָה הַטּוֹבָה". השותפים לקשר גם יודעים להגן עליו מפני סכנות צפויות. תיאור האפשרות של קשר יציב, חם ובטוח מעצים את תחושת ההחמצה של הדובר-ילד, שהחוויה נגזלה ממנו. כאב הגעגועים להורות שלמה מועצם באמצעות תיאור סצנות של קרבה ואינטימיות משפחתית שלא יחזרו. השורה האחרונה בשיר - " כְּשֶׁעוֹד הֲיִיתֶם יַחַד" - מסתיימת בלא נקודה, באֵלֶם מתמשך. שירו של מגד פורסם בספר שירים למבוגרים. יעל בן-ברוך (1950-) מציגה את הביטויים המעשיים של ההתפרקות התא המשפחתי, ובמנותה את ההרגלים השונים בכל אחד משני הבתים היא מדגישה את הפירוד; תמיד ילד והורה אחד, לעולם לא ילד ושני הורים. ההתנהלות הנפרדת, הכפולה, מולידה אצל הילד סימני שאלה על שלמוּת זהותו: "אֲנִי יֶלֶד שֶׁל שְׁנֵי חֲצָאִים / אוֹ יֶלֶד שֶׁל כִּפְלַיִם?" נירה לוין

באתר המפרש ספרות ילדים, תוכלו למצוא ביקורות לספרי ילדים לספרים בהוצאת זמורה-ביתן זמורה-ביתן ספרים בהוצאת

שירים לילדים בנושא עַל מָה וְעַל לָמָה: מָה עוֹשׂוֹת הָאַיָּלוֹת / לאה גולדברג, מַשֶׁהוּ עַל טַלִי וְעַל לָמָה / אברהם שלונסקי, אֲנִי שׁוֹאֵל / ע' הלל חזרה אֲנִי שׁוֹאֵל / ע' הלל מָה עוֹשִׂים הָעֵצִים? צוֹמְחִים. וּמה הַבָּתִים עוֹשִׂים? עוֹמְדִים. וְהָעֲנָנִים מָה עוֹשִׂים? נוֹסְעִים, נוֹסְעִים! וְהַקּוֹצִים? שְׂרֵפוֹת! וּמָה הַצִּפֳּרִים עוֹשׂוֹת? עָפוֹת, עָפוֹת. אָז מָה? עַד שֶׁמִתְעַיְּפוֹת. וְהֶהָרִים מָה? מְאוּמָה! וְהָרַכָּבוֹת? מְהוּמָה! וְהַצֹּאן? אָבָק. וְהָאֳנִיּוֹת הַנּוֹסְעוֹת בַּיָּם? מֶרְחָק! וּמָה עוֹשֶׂה הַיָּם? יָם יָם! וְהַשֶּׁמֶשׁ? יוֹם. וְהַכּוֹכָבִים? נוֹפְלִים! אָז מָה? כָּכָה. וְהָאֲדָמָה בִּמְקוֹמָהּ נָחָה. וַאֲנִי? מָה אֲנִי עוֹשֶׂה? כְּלוּם. רַק שׁוֹאֵל. מַשֶׁהוּ עַל טַלִי וְעַל לָמָה / אברהם שלונסקי טַלִי אוֹהֶבֶת לָדַעַת הַכֹּל, טַלִי אוֹהֶבֶת לִשְׁאוֹל וְלִשְׁאוֹל, טַלִי אוֹמֶרֶת: זֶה לֹא מְגֻנְדֶרֶת אִם יֵשׁ לָהּ כְּבָר סֶרֶט אָדֹם וְגָדוֹל. טַלִי לוֹבֶשֶׁת הַיּוֹם חֲסָאִית! טַלִי גְדוֹלָה הִיא, טַלִי פִּקְחִית! טַלִי שׁוֹאֶלֶת בְּלִי הֶרֶף: אָז לָמָה? אָז לָמָה זֶה הֵנָה? וְלָמָה זֶה שָׁמָה? וְלָמָה זֶה כָּכָה? וְלָמָה זֶה כָּךְ? אֲנַחְנוּ בְּלָמָה שֶׁל טַלִי נִפְתַּח. אַתֶּם מְדַמִים, בְּוַדַאי, כִּי נָקֵל הוּא לִשְׁמוֹעַ אֶת אֶלֶף הַלָּמָה הָאֵלוּ: כָּל פֶּתִי יָכוֹל פֹּה לִשְׁאוֹל כְּמוֹ-כְלוּם... - אֶצְלֵנוּ חָכְמָה הִיא, חָכְמַת-הַלִמְלוּם! וְטַלִי שֶׁלִי חֲכָמָה מְחֻכֶּמֶת, טַלִי שֶׁלִי בְּחָכְמָה מְלַמְלֶמֶת: לָמָה? וְלָמָה? וְלָמָה? וְלָם? – אֵין כְּמוֹ טַלִי שֶׁלִי בָּעוֹלָם! טַלִי שׁוֹאֶלֶת, אַבְרָם הַמֵשִׁיב. כְּדַאי לְכָל יֶלֶד לָבוֹא לְהַקְשִׁיב. מָה עוֹשׂוֹת הָאַיָּלוֹת / לאה גולדברג מָה עוֹשׂוֹת הָאַיָּלוֹת בַּלֵּילוֹת? הֵן עוֹצְמוֹת אֶת עֵינֵיהֶן הַגְּדוֹלוֹת. הֵן שׁוֹלְבוֹת אֶת רַגְלֵיהֶן הַקַּלּוֹת. יְשֵׁנוֹת הָאַיָּלוֹת בַּלֵּילוֹת. מִי שׁוֹמֵר עַל חֲלוֹמָן הַמָּתוֹק? הַיָּרֵחַ הַלָּבָן מֵרָחוֹק. הוּא מַבִּיט לְתוֹךְ הַגַּן בְּבַת-שְׂחוֹק וְאוֹמֵר לְכוֹס וָתַן: נוּם וּשְׁתֹק! מַה חוֹלְמוֹת הָאַיָּלוֹת בַּלֵּילֹות? הֵן חוֹלְמוֹת כִּי הַפִּילוֹת הַגְּדוֹלוֹת שִׂחֲקוּ אִתָּן בְּג'וּלִים וְגוּלוֹת וּבַכֹּל, בַּכֹּל זָכוּ הָאַיָּלוֹת. מִי מֵעִיר אוֹתָן עִם שַׁחַר מִשְּׁנָתָן? לֹא הַפִּיל, וְלֹא הַקּוֹף, וְלֹא הַתַּן. לֹא אַרְנֶבֶת, לֹא שֶׂכְוִי, וְלֹא שָׁפָן, כִּי אַיֶּלֶת הַשַׁחַר חֲבֶרְתָּן מְעִירָה אוֹתָן בַּבֹּקֶר מִשְּׁנָתָן. מתוך בוקר טוב כתב ע' הלל ציירה מיכל אפרת הקיבוץ המאוחד 1961 מתוך אני וטלי, או ספר מארץ הלמה כתב אברהם שלונסקי צייר יחזקאל קמחי ספרית פועלים 1957 מתוך מה עושות האיילות כתבה לאה גולדברג צייר אריה נבון ספרית פועלים 1946 עַל מָה וְעַל לָמָה שלושה משוררים - לאה גולדברג , אברהם שלונסקי וע' הלל - מתבוננים כל אחד בדרכו במילה "שְׁאֵלָה", מתוך מודעות לכוחה הפואטי ולתפקיד המפתח שלה בהתפתחותם של ילדים. לאה גולדברג (1911–1970), שעולם המראות שלה מיידי כשם שהוא אין-סופי, מציבה שאלה כנקודת מוצא לשיח; "מָה עוֹשׂוֹת הָאַיָּלוֹת בַּלֵּילוֹת?" היא בוראת יש מאין ומזמינה את הקוראים לצפות בה בציירה תמונה צבעונית ומשמחת, שקטה ומרגיעה של הלילה כפי שהוא נראה בחדר הילדים של האיילות - הלא הוא הגן. השיר בנוי כמערך מהודק של ארבע שאלות; מָה עוֹשׂוֹת הָאַיָּלוֹת בַּלֵּילוֹת? מִי שׁוֹמֵר עַל חֲלוֹמָן הַמָּתוֹק? מַה חוֹלְמוֹת הָאַיָּלוֹת בַּלֵּילֹות? מִי מֵעִיר אוֹתָן עִם שַׁחַר מִשְּׁנָתָן? השאלות והתשובות יוצרות הקבלה-לרגע בין האיילות לילדים, ונקראות כשיר ערש שההומור שבו מאיר את הפחד מפני הלילה. אברהם שלונסקי (1900–1973), אמן-להטוטן של העברית, נתלה בזנבה של מילת השאלה "לָמָה?" שאין ילדות החַפָּה ממנה. בצירוף נפלא של כובד ראש לכאורה, קונדסות והרפתקנות לשונית, ומתוך ראייה אוהדת ומדויקת של ידידתו הקטנה טלי, משמיע שלונסקי שיר הלל לסקרנות המתלטשת בכוחה של ה"לָמָה" לכדי אמנות - הלא היא "חָכְמַת-הַלִמְלוּם". ע' הלל (1926–1990), ששיריו לילדים מצטיינים בהומור ובאופטימיות ובלשון מקורית-מצטהלת, מנציח רגע נדיר שבו התוֹם נוגע בשאלות קיומיות. הדובר הפעוט מתבונן בעולם סביבו וטווה בשאלותיו רשת של קשרים בינו לבין הכוחות הגדולים הפועמים גם בו עצמו. נירה לוין

שירים לילדים בנושא שמלות: הַשְּׂמָלוֹת שֶׁל אִמָּא / מרים ילן-שטקליס, שְׂמָלוֹת / נורית זרחי, כְּבָר רְאִיתֶם אֶת הַשִּׂמְלָה הַחֲדָשָׁה שֶׁל עֲנָת? / יהונתן גפן חזרה כְּבָר רְאִיתֶם אֶת הַשִּׂמְלָה הַחֲדָשָׁה שֶׁל עֲנָת? / יהונתן גפן כְּבָר רְאִיתֶם אֶת הַשִּׂמְלָה הַחֲדָשָׁה שֶׁל עֲנָת? -שִׂמְלָה יְפֵהפִיָּה! כֻּלָּם אוֹמְרִים לָהּ. שִׂמְלָה כְּחֻלָּה שֶׁדּוֹדָתָהּ רוּת חִפְּשָׂה בְּכָל חוּצְלָאָרֶץ וּמָצְאָה דַּוְקָא בַּעֲפוּלָה! שִׂמְלָה בְּלִי שַׁרְווּלִים, לַיָּמִים הַחַמִּים, עִם הֲמוֹן כַּפְתּוֹרִים גְּדוֹלִים וַאֲדֻמִּים. שִׂמְלָה שֶׁמַּתְאִימָה גַּם לַסְּתָו עִם חֲגוֹרָה נֶהְדֶּרֶת בְּצֶבַע זָהָב. כְּבָר רְאִיתֶם אֶת הַשִּׂמְלָה הַחֲדָשָׁה שֶׁל עֲנָת? יֹפִי שֶׁל צֶבַע וְיֹפִי שֶׁל בַּד. כָּל הַיְּלָדוֹת מַבִּיטוֹת וּמְקַנְאוֹת כִּי אֲפִלּוּ לַמַּלְכָּה אֵין שִׂמְלָה שֶׁכָּזֹאת! רַק עֲנָת יוֹשֶׁבֶת בַּצַּד, נְפוּחַת לְחָיַיִם. כִּי עֲנָת לֹא אוֹהֶבֶת שְׂמָלוֹת, רַק מִכְנָסַיִם. שְׂמָלוֹת / נורית זרחי יֵשׁ אַחַת לְבָנָה כְּמוֹ שֶׁלֶג וְאַחַת כְּחֻלָּה כְּמוֹ יָם, וְאַחַת כְּמוֹ שָׁמַיִם תְּכֵלֶת וְאַחַת אֲדֻמָּה כְּמוֹ דָם. אַחַת לָצֵאת לְבִקּוּרִים, אַחַת לִלְבֹּשׁ לַשִּׁעוּרִים, וְגַם שִׂמְלָה שֶׁל מַלְמָלָה לָשִׁיר בְּמַקְהֵלָה. אַחַת יֵשׁ וְרֻדָּה כְּתַפּוּחַ אַחַת עִם שְׁנֵי כִּיסִים, אַחַת עִם שַׁרְווּל נָפוּחַ, מְצֻיֶּרֶת פַּסִּים פַּסִּים. וְשִׂמְלָה שֶׁקִּבַּלְתִּי מִסַּבְתָּא, מִמֶּשִׁי עִם קִשּׁוּרִים, אוֹתָהּ הִיא לָבְשָׁה בַּשַּׁבָּתוֹת, וַאֲנִי בְּחַג הַפּוּרִים. הַשְּׂמָלוֹת שֶׁל אִמָּא / מרים ילן-שטקליס לְאִמָּא שֶׁלִּי יֵשׁ שְׂמָלוֹת – בְּוַדַּאי מִילְיוֹן. אַחַת אֲדֻמָּה עִם מְעִיל עֶלְיוֹן, וְאַחַת יְרֻקָּה וּמְתוּקָה, וְאַחַת יֵשׁ בָּהּ פֶּרַח גָּדוֹל חַכְלִילִי – כָּל אַחַת וְאַחַת מְשַׁמֶּשֶׁת אֶת אִמָּא שֶׁלִּי. שְׂמָלוֹת עַד-אֵין-סְפֹר, כָּל אַחַת לְפִי תּוֹר: אֶל בֵּית-הַחֲרֹשֶׁת תֵּלֵךְ הִיא בְּזוֹ שֶׁבַּפַּס הָשָׁחֹר. וְזוֹ שֶׁתָּפוּר צַוָּארוֹן בָּהּ גָּבוֹהַ – תִּלְבַּשׁ לַקּוֹלְנוֹעַ. וְאִם הִיא תֵּלֵךְ לְבַקֵּר אֵיזוֹ גְּבֵֶרֶת תִּלְבַּשׁ אַחֶרֶת, וְיוֹתֵר נֶהְדֶּרֶת. וְאִם הִיא יוֹשֶׁבֶת עַל שִׁרְטוּטֶיהָ – וַדַּאי הַכְּחֻלָּה עָלֶיהָ. שְׂמָלוֹת עַד-אֵין-סְפֹר, כָּל אַחַת לְפִי תּוֹר. כָּל אַחַת וְאַחַת מִתְרַבְרֶבֶת, כָּל אַחַת וְאַחַת לִי אוֹיֶבֶת. וּשְׂנוּאוֹת הֵן עָלַי עַד בְּלִי דַּי, עַד בְּלִי דַּי! אַךְ יֵשׁ לָהּ לְאִמָּא חָלוּק מְרֻפָּט. יָשָׁן הוּא, מִסְכֵּן הוּא, תָּלוּי עַל מַסְמֵר שֶׁלְּיַד הָאַמְבָּט. וְזֶה הֶחָלוּק אֲנִי מְחַבֶּבֶת, אֶת זֶה הֶחָלוּק אֲנִי אוֹהֶבֶת. כִּי הוּא יְדִידִי, וְתָמִיד, תָּמִיד הוּא לוֹחֵם לְצִדִּי. אֶת זֶה הֶחָלוּק שֶׁאִמָּא לוֹבֶשֶׁת, אֵינֶנִּי פּוֹחֶדֶת, אֵינֶנִּי חוֹשֶׁשֶת, כַּאֲשֶׁר עַל כְּתֵפֶיהָ מֻנָּח יְדִידִי – וַדַּאי כָּל הָעֶרֶב תֵּשֵׁב לְיָדִי. מתוך הכוכבים הם הילדים של הירח כתב יהונתן גפן ציורים נורית גפן בצר דביר 1974 מתוך כף עץ וקדרה שטוחה כתבה נורית זרחי ציורים רות צרפתי מסדה 1969 מתוך יש לי סוד כתבה: מרים ילן-שטקליס (על פי מקור רוסי מאת ג' דימקינה) ציורים: צילה בינדר דביר שמלות בשלושת השירים, שבדרך הטבע פונים בעיקר אל ילדוֹת, מופיעים תיאורים של שמלות; השמלות של אמהּ של הדוברת, שמלותיה של הדוברת עצמה, ושמלה השייכת לילדה שאינה רוצה בה. בשירים מופיעים צבעי הבדים, גזרות, דוגמאות ותוספות אופנתיות, ובחלקם גם הרגשות שהשמלות מעוררות; תסכול, עוינות וכעס. הדוברת בשירהּ של מרים ילן-שטקליס (1984-1900) היא ילדה המתבוננת בשמלותיה הרבות מאוד של אמה: "בְּוַדַּאי מִילְיוֹן" ו"עַד-אֵין-סְפֹר". מן התיאורים משתמעת גנדרנותה של האם: "אַחַת אֲדֻמָּה עִם מְעִיל עֶלְיוֹן, / וְאַחַת יְרֻקָּה / וּמְתוּקָה, / וְאַחַת יֵשׁ בָּהּ פֶּרַח גָּדוֹל חַכְלִילִי – / [...] בְּזוֹ / שֶׁבַּפַּס הָשָׁחֹר. / וְזוֹ שֶׁתָּפוּר צַוָּארוֹן בָּהּ גָּבוֹהַ – / [...] וְיוֹתֵר נֶהְדֶּרֶת." המילים "אֶל בֵּית-הַחֲרֹשֶׁת", "לַקּוֹלְנוֹעַ", "לְבַקֵּר אֵיזוֹ גְּבֵֶרֶת", "יוֹשֶׁבֶת עַל שִׁרְטוּטֶיהָ" רומזים על אישה פעילה, שחלק גדול מחייה מתנהל מחוץ לבית ועיסוקיה הרבים גורעים מזמנה עם ילדתה. לא זו בלבד שאין כאן התפעלות מן היופי או גאווה באם המתקשטת, אלא ההתבוננות בשמלות מציפה בדוברת כעס: "כָּל אַחַת וְאַחַת מִתְרַבְרֶבֶת, / כָּל אַחַת וְאַחַת לִי אוֹיֶבֶת. / וּשְׂנוּאוֹת הֵן עָלַי / עַד בְּלִי דַּי, עַד בְּלִי דַּי!". דווקא הבגד חסר החן, "חָלוּק מְרֻפָּט. / יָשָׁן הוּא, [...] / תָּלוּי עַל מַסְמֵר שֶׁלְּיַד הָאַמְבָּט" הוא מקור לנחמה, ומייצג את השעות שבהן האישה הזו נתפסת כאמא. נורית זרחי (1941-) משמיעה את קולה של ילדה המתבוננת במלתחה שלה עצמה: כל בית מייצג נקודת מבט אחרת: צבעים – "לְבָנָה כְּמוֹ שֶׁלֶג", "כְּחֻלָּה כְּמוֹ יָם", "כְּמוֹ שָׁמַיִם תְּכֵלֶת", "אֲדֻמָּה כְּמוֹ דָם" – במבנה של תואר ודימוי; שימושים – "לָצֵאת לְבִקּוּרִים", "לִלְבֹּשׁ לַשִּׁעוּרִים" – הרומזים על גילה ועל עיסוקיה של הדוברת; גזרות ודוגמאות – "אַחַת עִם שְׁנֵי כִּיסִים, / אַחַת עִם שַׁרְווּל נָפוּחַ, / מְצֻיֶּרֶת פַּסִּים פַּסִּים." הדוברת אינה מסגירה את טעמהּ או את רגשותיה, ורק בבית האחרון המתאר את השמלה "שֶׁקִּבַּלְתִּי מִסַּבְתָּא" היא רומזת בהומור על אופנה בהקשר של זמן. יהונתן גפן (1947-) מציב את היחיד – וליתר דיוק את היחידה – מול הכלל. בניית הפער מתחילה לאחר הצגת הנושא – "כְּבָר רְאִיתֶם...?"; הדובר משמיע את דעתו - "שִׂמְלָה יְפֵהפִיָּה!" ואת דעת הכלל - "כֻּלָּם אוֹמְרִים". הוא מוסיף מידע חשוב על נדירותה של השמלה – "...שֶׁדּוֹדָתָהּ רוּת / חִפְּשָׂה בְּכָל חוּצְלָאָרֶץ" וקורץ לקורא המבוגר בתוספת "וּמָצְאָה דַּוְקָא בַּעֲפוּלָה!". ההמשך מוקדש לתיאור מפורט של הבגד – איכות הבד, גזרה, צבעים ועיצוב, והתיאור נחתם בתרועת חצוצרות – "כָּל הַיְּלָדוֹת מַבִּיטוֹת וּמְקַנְאוֹת / כִּי אֲפִלּוּ לַמַּלְכָּה אֵין שִׂמְלָה שֶׁכָּזֹאת!". לאחר קריאת הבית האחרון מתבררת תכליתם של דברי השבח: הנמענת שלהם "... יוֹשֶׁבֶת בַּצַּד, / נְפוּחַת לְחָיַיִם. / כִּי עֲנָת לֹא אוֹהֶבֶת שְׂמָלוֹת, / רַק מִכְנָסַיִם." נירה לוין

שירים לילדים בנושא חמלה: הַיֶּלֶד הַבּוֹכֶה / יהודה עמיחי, כְּשֶׁנָּסַעְנוּ הָעִירָה לְבַקֵּר אֶת דוֹד אֶפְרַיִם / יהונתן גפן, * / שָׁנִי גֶּרְשִׁי חזרה * / שָׁנִי גֶּרְשִׁי רָאִיתִי בַּטֵּלֵוִיזְיָה יֶלֶד תּוֹפֵר כַּדּוּרֶגֶל בְּמִפְעָל וּמֵאָז כְּשֶׁאֲנִי רוֹאֶה יֶלֶד מַקְפִּיץ אוֹ מְכַדְרֵר אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַיֶּלֶד תּוֹפֵר, כְּשֶׁאֲנִי רוֹאֶה יֶלֶד בּוֹעֵט אוֹ מוֹסֵר אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַיֶּלֶד תּוֹפֵר, כְּשֶׁאֲנִי רוֹאֶה שׁוֹעֵר מְזַנֵּק וְעוֹצֵר אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַיֶּלֶד תּוֹפֵר, גַּם כְּשֶׁאֲנִי בְּעַצְמִי קוֹפֵץ וְנוֹגֵחַ אֲנִי לֹא שׁוֹכֵחַ. אֶתְמוֹל הַמְּאַמֵּן אָמַר: "בִּשְׁבִיל כַּדּוּרֶגֶל צָרִיךְ לַעֲבֹד קָשֶׁה מְאֹד וּלְהַזִּיעַ." אָמַרְתִּי לוֹ: "כֵּן, הַמְּאַמֵּן, רָאִיתִי בַּטֵּלֵוִיזְיָה. אֲנִי יוֹדֵעַ." כְּשֶׁנָּסַעְנוּ הָעִירָה לְבַקֵּר אֶת דוֹד אֶפְרַיִם / יהונתן גפן כְּשֶׁנָּסַעְנוּ הָעִירָה לְבַקֵּר אֶת דוֹד אֶפְרַיִם, רָאִינוּ הֲמוֹן חֲנֻיּוֹת שֶׁל נַעֲלַיִם, וְחָשַׁבְתִּי: אִם פִּתְאוֹם יַחְלִיטוּ הַנַּעֲלַיִם לָצֵאת מֵהַזְּכוּכִית וּלְחַפֵּשׂ לָהֶן רַגְלַיִם, יִהְיֶה פֹּה שָׂמֵחַ. כְּשֶׁנָּסַעְנוּ הָעִירָה לְבַקֵּר אֶת דוֹד אֶפְרַיִם, רָאִינוּ חֲנֻיּוֹת צַעֲצוּעִים בְּגִבְעָתַיִם. שָׁאֲלוּ אוֹתִי: "מָה אַתָּה רוֹצֶה?" אָמַרְתִּי: "אוֹפַנַּיִם." אָמְרוּ לִי: "בְּסֵדֶר, בַּשָּׁנָה הַבָּאָה." כְּשֶׁנָּסַעְנוּ הָעִירָה לְבַקֵּר אֶת דוֹד אֶפְרַיִם, עָבַרְנוּ עַל יַד אִישׁ עָנִי עִם חֹרִים בַּגַּרְבַּיִם. הָיוּ לוֹ פָּנִים עֲצוּבוֹת וְהוּא נִשְׁעַן עַל מַקֵּל. אִמָּא אָמְרָה לִי לֹא לְהִסְתַּכֵּל, אֲבָל הִסְתַּכַּלְתִּי. כְּשֶׁנָּסַעְנוּ הָעִירָה לְבַקֵּר אֶת דוֹד אֶפְרַיִם, זֶה הָיָה בָּחֹרֶף לִפְנֵי שְׁנָתַיִם, וּמֵאָז קְצָת גָּדַלְתִּי וּכְבָר יֵשׁ לִי אוֹפַנַּיִם. כִּמְעַט שָׁכַחְתִּי שֶׁפַּעַם הָיִיתִי בֶּן שָׁלוֹשׁ, וְרַק הָאִיש הֶעָנִי, עִם הָחֹרִים בַּגַּרְבַּיִם, לֹא יוֹצֵא לִי מֵהָרֹאשׁ. הַיֶּלֶד הַבּוֹכֶה / יהודה עמיחי דָּדִי רָאָה בָּרְחוֹב יֶלֶד בּוֹכֶה מְאֹד מְאֹד. מַדּוּעַ הַיֶּלֶד הַזֶּה בּוֹכֶה? תִּגַּשׁ אֵלָיו וְתִשְׁאַל. וְדָדִי שָׁאַל וְלֹא קִבֵּל תְּשׁוּבָה. הַיֶּלֶד רַק בָּכָה וּבָכָה. בָּעֶרֶב, כְּשֶׁדָּדִי רָחַץ אֶת פָּנָיו בַּמָּיִם חָשַׁב עַל הַיֶּלֶד הַבּוֹכֶה אַחַר הַצָּהֳרַיִם. וּכְשֶׁאָכַל בֵּיצָה וְשָׁתָה חָלָב שׁוּב חָשַׁב וְחָשַׁב וְלִפְנֵי שֶׁנִּרְדַּם גַּם. מתוך הים הוא בחינם כתב שני גרשי איירה מרוה מור-אילון ידיעות אחרונות ספרי חמד 2017 מתוך הכבש השישה עשר כתב יהונתן גפן אייר נית קליש צילמה אלונה אינשטיין הוצאת נושי 1978 מתוך הזנב השמן של הנומה כתב יהודה עמיחי אייר יונתן גרשטיין שוקן 1978 חמלה שלושת השירים עוסקים ברגע שבו מצוקת הזולת חודרת לתודעתו של ילד, מרחיבה את שדה הראייה הרגשי שלו ומעוררת בו חמלה. יהודה עמיחי (2000-1924) מתאר בשירים את שגרת יומו של דָדִי הפעוט ומספר על התנסות אישית שלו; דָדִי רואה ברחוב ילד בוכה, ורוצה לדעת: "מַדּוּעַ הַיֶּלֶד הַזֶּה בּוֹכֶה?". המבוגר שלצדו שמנחה אותו – "תִּגַּשׁ אֵלָיו וְתִשְׁאַל", ואגב כך מאותת לפעוט מה נכון לעשות ומעודד אותו להיות אנושי. דָדִי לא קיבל תשובה על שאלתו, אבל היא לא הפסיקה להעסיק אותו וליוותה את מחשבותיו עד סופו של אותו יום ואולי גם הלאה. דָדִי הקטן גילה את האמפתיה. הדובר-הילד בשירו של יהונתן גפן (1947-) הוא בן שלוש היוצא מן הסביבה המוכרת לו ומגלה את נפלאותיה של העיר הגדולה; "הֲמוֹן חֲנֻיּוֹת שֶׁל נַעֲלַיִם" ו"חֲנֻיּוֹת צַעֲצוּעִים בְּגִבְעָתַיִם"; אבל הוא רואה גם "אִישׁ עָנִי עִם חֹרִים בַּגַּרְבַּיִם" ויודע לפרש את ההבעה שעל פניו. שלא כמו המבוגר בשיר של עמיחי, המבוגרת כאן פועלת בניגוד למשמעויות הנקשרות במילה אִמָּא וחומלת יותר על בנה מאשר על העני העצוב. אף שהיא מדגימה לילד התעלמות ואדישות – המפגש המקרי ברחוב נצרב בתודעתו. הדובר בשירו של שני גרשי (1976-) כבר אינו פעוט, ותכנית טלוויזיה מפגישה אותו עם בן גילו החי במציאות אחרת שבה המילה כַּדוּרֶגֶל נקשרת לילדוּת כעבדוּת. בעוד המבוגר בשיר עסוק במה שכאן ועכשיו, הילד של גרשי כבר רואה את התמונה הרחבה, מבין את העוולה ואת חוסר הצדק, ואולי גם חש תסכול נוכח קוצר הראייה של מי שאמור להנחות אותו. ד"ר נירה לוין

שירים לילדים בנושא שחר: שַׁחַר / זאב, שַׁחַר בְּסִינַי / אפרים תלמי , שַׁחַר / רומֵם סַרַנְגָה חזרה שַׁחַר / רומֵם סַרַנְגָה קְצָת אַחֲרֵי שֶׁהַלַּיְלָה נִרְדָּם וּקְצָת לִפְנֵי שֶׁהַבֹּקֶר קָם יֵשׁ רֶגַע אֶחָד מְאֹד מְיֻחָד: הָרֶגַע שֶׁבֵּין הַשָּׁחֹר לַכָּחֹל. הָרֶגַע שֶׁבֵּין הַיַּנְשׁוּף לְתַרְנְגוֹל, הָרֶגַע שֶׁבּוֹ, אִם מַקְשִׁיבִים טוֹב טוֹב, שׁוֹמְעִים שֶׁהִגִּיעַ אוֹטוֹ זֶבֶל לָרְחוֹב. שַׁחַר בְּסִינַי / אפרים תלמי אַט לְאַט הוּרַם וִילוֹן הַלַּיְלָה. עַל מִצְחוֹ חִוֵּר שֶׁל שַׁחַק צָץ חִיּוּךְ וָרֹד שֶׁל שַׁחַר... הִתְקַשְּׁטוּ הָרֵי סִינַי וְהִגִּישׁוּ שַׁי לוֹ הֵיכָלוֹת שֶׁל דָּר וְשֵׁן, אַרְמוֹנוֹת שְׁקוּפִים שֶׁל חֵן, עֲטוּרִים רְדִיד שֶׁל אוֹר, מַלְמָלָה שֶׁל רֹךְ צָחוֹר, וּלְרַגְלָם - שָׁטִיחַ חוּם, הָרָקוּם אֹדֶם-לַהַט- אַרְגָּמָן שֶׁל יוֹם, זֹךְ שֶׁל בַּהַט כְּלִיל-הַתֹּם, אוֹר וְצֵל, וְצִנָּה שֶׁל לֵיל - - - הֶאְדִּימוּ פְּנֵי רָקִיעַ. כָּל מִדְבַּר-סִינַי זָרַח. עַל מִרְכֶּבֶת-אֵשׁ הִגִּיעַ יוֹם חָדָשׁ דָּרַךְ - - - שַׁחַר / זאב הַלַּיְלָה עָטַף עַרְפִלִּים וְנָמוֹג, נִפְקַח עִם כְּחוֹל מַבְהִיר אֹפֶק רָחוֹק. רוּחַ עָבְרָה - מַשַּׁב וּדְמִי. הֵבִיאָה רֵיחוֹת שֶׁל אָבִיב עִם רֵיחַ שֶׁל פְּרִי. דְּמִי וּמַשָּׁב נָשְׁבוּ קַיִץ עִם חֹרֶף יַחְדָּו וָהָס. נָגְהוּ אוֹר שֶׁמֶשׁ לֹא עָלָה עִם אוֹר כּוֹכָב שֶׁחָלַף. עוֹלָם גָּדוֹל רוֹדֵם - הוֹד. עוֹלָם נֵעוֹר, פּוֹעֵם סוֹד. וְאוֹר. בתוך איתמר 8 קומה שלישית כתב רומם סרנגה איירה קרן אסף מודן 2011 בתוך אני אוהב לטייל כתב אפרים תלמי ציירה תרצה טנאי מסדה 1974 בתוך פרחי בר כתב זאב (אהרן זאב) ציירה תרצה טנאי הקיבוץ המאוחד 1951 שחר הרגע החמקמק, המפריד בין לילה ליום, בין חושך לאור, זוכה כאן להכרה כחגיגי, כמעט מיתי, המשנה את פניו של העולם. זאב (אהרן זאב, 1968-1900) מתאר את הבוקר במונחים מיתיים, כבריאה מתחדשת. הלשון פיוטית ודרמטית, המִשלב גבוה; השקט הוא "הס", הלילה "עטף ערפילים", אור השמש ואור הכוכבים "נגהו", העולם "רודם" וכולו "הוד" ו"סוד". האווירה החגיגית, מפעימה, אומרת מסתורין. התחדשות היום, אף שרובנו מקבלים אותה כשגרה המובטחת לנו, לעולם לא תהיה הרגל; רומז לכך השיבוץ המקראי "רוח עָבְרָה" ("אֱנוֹשׁ, כֶּחָצִיר יָמָיו; כְּצִיץ הַשָּׂדֶה, כֵּן יָצִיץ. כִּי רוּחַ עָבְרָה-בּוֹ וְאֵינֶנּוּ; וְלֹא-יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ." תהילים קג טו-טז), המביא אל השיר את רוח הבריאה הגדולה, המעניקה חיים לכל הברואים - מקטן וזמני (אנוש) עד גדול ונצחי ומתחדש תדיר (יום). אפרים תלמי (1982-1905) משח גם הוא חגיגיות ציורית שופעת מטפורות על תיאור הולדתו של יום חדש: "הורם וילון הלילה", "מצחו החיוור של שחק", "חיוך ורוד של שחר", "רדיד של אור", "מלמלה של אור צחור" ועוד. הוא מאפיין את הבוקר החדש כמהות העשוייה חומרים נדירים, שכולה רַכּוּת מושלמת, מעודנת, טהורה, מלכותית ורבת חן. בשיר שפע של שמות עצם ושמות תואר, והפעלים המעטים בו משרתים את התיאור ומקדמים את הרגע הדרמטי של הזריחה. רומם סרנגה פותח בהאנשה - הלילה נרדם" ו"הבוקר קם", כאילו היו אלה שני ענקים. רגע המפגש הקוסמי ביניהם צבוע בשחור ובכחול. אך אזכור העוף הלילי - הינשוף, ומבשר הבוקר - התרנגול מוביל את הקוראים מן השחקים אל הקרקע, ולאחד המאפיינים החגיגיים-פחות של הבוקר הישראלי: "הרגע שבו, אם מקשיבים טוב טוב, / שומעים שהגיע אוטו זבל לרחוב". נירה לוין

שירים לילדים בנושא אבא איננו: אַבָּא שֶׁלִּי / מרים ילן-שטקליס , לְעוֹלָם / נורית זרחי, אַבָּא כָּל הַזְּמַן / עוזי בן-כנען חזרה אַבָּא כָּל הַזְּמַן / עוזי בן-כנען אִמָּא גִּלְתָה לִי שֶׁאַתָּה בַּשָּׁמַיִם. וְכָךְ, בַּחֹרֶף, עִם טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם, תֵּרֵד אֵלַי. וּבַקַיִץ, עִם קַרְנֵי הַשֶׁמֶשׁ, תִּזְרַח עָלַי. וּבַסְתָו, לִכְבוֹדִי, תִּצְבַּע אֶת הֶעָלִים בְּאָדֹם וּבָאָבִיב תַּצְמִיחַ לִי פֶּרַח כָּל יוֹם. וְכָךְ, בַּקַּיִץ, בַּסְתָו, בַּחֹרֶף וּבָאָבִיב, יִהְיֶה לִי הֲמוֹן-הֲמוֹן אַבָּא מִסָּבִיב. עַכְשָׁו תִּהְיֶה אִתִּי כָּל הַזְּמַן, מַמָּשׁ כְּמוֹ בַּיָּמִים שֶׁהָיִיתָ כָּאן. אַבָּא. לְעוֹלָם / נורית זרחי וַאֲנִי לְעוֹלָם לֹא אֶסְלַח עַל אַבָּא שֶׁלִּי, וַאֲנִי לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח, וְכַמָּה זְמַן שֶׁיַּעֲבֹר – אֲנִי אֶזְכֹּר. וַאֲנִי לֹא מְדַבֶּרֶת עַל זֶה עִם זָרִים: יֵשׁ לָהֶם בָּרֹאשׁ דְּבָרִים אֲחֵרִים. גַּם לֹא עִם אִמִּי שֶׁתַּגִּיד: בִּתִּי, אֵיךְ אֲנַחְנוּ מִתְגַּבְּרִים, אֲבָל יֵשׁ לִי לְהַגִּיד לֵאלֹהִים דְּבָרִים: אֱלֹהִים, הֲרֵי תִּכְנַנְתָּ אֶת הָעוֹלָם לְפִי חֻקִּים מְדוּדִים, וְהִנֵּה יָצְאָה לְךָ יַלְדָּה לֹא לְפִי תָּכְנִית הַיְּלָדִים. כִּי אֵיךְ יַלְדָּה יְכוֹלָה לְשַׂחֵק וְלִצְחֹק עִם כֻּלָּם בֶּחָצֵר, וְאַחַר כָּךְ הַבַּיְתָה לַחֲזֹר כְּאִלּוּ דָבָר לֹא חָסֵר. וְאֵיךְ בְּיוֹם הַהֻלֶּדֶת רֵיק הַשֻּׁלְחָן מִצַּד אֶחָד, וּכְשֶׁלּוֹמְדִים לִרְכֹּב עַל אוֹפַנַּיִם אֵיךְ הִיא תִּלְמַד? אֱלֹהִים, אִם תִּכְנַנְתָּ לְכָל יֶלֶד שְׁנֵי הוֹרִים, אָסוּר לְךָ לַעֲשׂוֹת שִׁנּוּיִים אֲחֵרִים, כָּך, וַאֲנִי לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח. אַבָּא שֶׁלִּי / מרים ילן-שטקליס אַבָּא שֶׁלִּי - הוּא יוֹדֵעַ הַכֹּל. אַבָּא שֶׁלִּי - יֵשׁ לוֹ סוּס גָּדוֹל. אַבָּא שֶׁלִּי - הוּא רוֹתֵם הַפְּרָדוֹת. אַבָּא שֶׁלִּי - הוּא חוֹרֵשׁ הַשָּׂדוֹת. אַבָּא שֶׁלִּי - הוּא הִבְטִיחַ גַּם לִי סוּס... בִּשְׁבִילִי! אַבָּא שֶׁלִּי... לָמָּה זֶה בָּאוּ פִּתְאֹם כֻּלָּם? לָמָּה הִשְׁכִּיבוּ אֶת אַבָּא דוּמָם? לָמָּה וְלָמָּה הַסּוּס צָנַח? לָמָּה זֶה אִמָּא בּוֹכָה כָּל כָּךְ?.. מתוך מה שבלב מאת עוזי בן-כנען רכגולד 1987 מתוך ישנונה כתבה נורית זרחי ציירה רות צרפתי כתר 1978 מתוך בחלומי כתבה מרים ילן-שטקליס איירה אילה גורדון דביר 1963 אבא איננו הצירוף "אַבָּא שֶׁלִּי" הוא אחד הצירופים השגורים והטבעיים ביותר בפיהם של דוברי עברית, קטני קטנים ואף זקנים. "אַבָּא שֶׁלִּי" נאמר לעתים קרובות מתוך תחושה עמוקה של שייכות וקִרבה, של אֵמוּן ושל ביטחון; בשלושת השירים כאן - "אַבָּא שֶׁלִּי" הוא האב המת; אפשר לזהות בהם תדהמה וכאב, כעס, תסכול וגעגועים. בשירהּ של מרים ילן-שטקליס (1900–1984), הדברים שהדובר-הילד מספר על אביו הולמים את רוח התקופה שבה פורסם השיר (ראשית שנות השישים). האב הנערץ ש"יוֹדֵעַ הַכֹּל" הוא איש עבודה: "יֵשׁ לוֹ סוּס גָּדוֹל [...] הוּא רוֹתֵם הַפְּרָדוֹת [...] הוּא חוֹרֵשׁ הַשָּׂדוֹת". הצירוף "אַבָּא שֶׁלִּי" הפותח את השיר חוזר בו שש פעמים ומבטא שייכוּת-ללא-ספק וגאווה של ילד על אביו. השאלה "לָמָּה", החוזרת חמש פעמים בבית האחרון, לא רק מבטאת את ניסיונותיו של הילד להבין את המתרחש סביבו בשעות הקשות, אלא גם משמיעה את זעקת תסכולו נוכח חוסר הצדק שבמות האב. לשירה של נורית זרחי (נ' 1941) רקע אוטוביוגרפי; היא עצמה התייתמה מאביה לפני שמלאו לה שש, וכאב האובדן ותחושת החסר מהדהדים בלא מעט מיצירותיה. בשיר לעולם היא חוזרת על מעין השבעה עצמית - "וַאֲנִי לְעוֹלָם לֹא אֶסְלַח / עַל אַבָּא שֶׁלִּי, / וַאֲנִי לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח, / וְכַמָּה זְמַן שֶׁיַּעֲבֹר – / אֲנִי אֶזְכֹּר" - ומתריסה כנגד מי שאחראי לעוולה. ההבדל בין "אִמִּי" המלאכותי לבין "אַבָּא שֶׁלִּי" הטבעי, הישיר, רומז על הקרבה הגדולה להורה הֶחָסֵר. עוזי בן-כנען (1951–1995) מחפש את הדרך ליצור קשר עם האב המת ולחוש בנוכחותו על אף היעדרו המוחלט. באורח מכמיר לב הוא קובע סימנים שלא יטעה בהם, ומונע כל אפשרות למפח נפש: "עַכְשָׁו תִּהְיֶה אִתִּי כָּל הַזְּמַן, / מַמָּשׁ כְּמוֹ בַּיָּמִים שֶׁהָיִיתָ כָּאן. / אַבָּא". נירה לוין

באתר המפרש ספרות ילדים, תוכלו למצוא ביקורות לספרי ילדים לספרים בהוצאת צילי צילי ספרים בהוצאת

שירים לילדים בנושא מצלול : קוּקִיּוֹן חִידָה / נורית זרחי, חֲמִשָּׁה חֲמוֹסִים בִּשְׂדֵה חוּמוּס / גלית מסה, אֲנָנָס / תומר שריג חזרה אֲנָנָס / תומר שריג אֲנָנָס אֲנָנָס אָנָה נָסְעָה אָנָה נָסְעָה לָהּ רָחוֹק הִיא אָרְזָה מִזְוָדָה אֲדֻמָּה, מְלֵאָה וְלָקְחָה אִתָּהּ גַּם אֶת הַצְּחוֹק. אֲנָנָס אֲנָנָס אָנָה נָסְעָה אֶל אֶרֶץ הַפְּרִי הַמָּתוֹק. הִיא תָּגוּר מוּל חוֹפִים לְבָנִים וּקְסוּמִים, הִיא אָמְרָה שֶׁיִּהְיֶה לָהּ אַרְמוֹן – כְּשֶׁיָּשְׁבָה לְיָדִי לִפְנֵי כַּמָּה יָמִים, צוֹחֶקֶת צְחוֹקֵי פַּעֲמוֹן. אֲנָנָס אֲנָנָס אָנָה נָסְעָה. גַּעֲגוּעַ בְּטַעַם לִימוֹן. הִיא אָמְרָה שֶׁתִּכְתֹּב לִי, שֶׁלֹּא תֵּעָלֵם שֶׁבַּקַּיִץ תָּבוֹא לְבִקּוּר, שֶׁגַּם מִמֶּרְחָק שֶׁל אוֹקְיָנוֹס שָׁלֵם נִשָּׁאֵר חֲבֵרִים, זֶה בָּרוּר. אֲנָנָס אֲנָנָס אָנָה נָסְעָה. יוֹשֵׁב לְבַדִּי בַּשִּׁעוּר. אֲנָנָס אֲנָנָס אָנָה נָסְעָה. הַבֹּקֶר כָּתַבְתִּי סִפּוּר, אֲנָנָס אֲנָנָס אֲנָנָס אָה! "יוֹאָב וְהַלֵּב הַשָּׁבוּר" חֲמִשָּׁה חֲמוֹסִים בִּשְׂדֵה חוּמוּס / גלית מסה חֲמִשָּׁה חֲמוֹסִים בִּשְׂדֵה חוּמוּס יָשְׁבוּ וּפָכְרוּ בְּהוֹנוֹת אַרְבָּעָה לְבָנִים, אֶחָד חוּם וּשְׂפָתַיִם לוֹ גַּם לְבָנוֹת אַרְבָּעָה חֲמוֹסִים בִּשְׂדֵה חוּמוּס (אַחַד הַלְּבָנִים נֶעֱלַם לֹא מִכְּבָר) אָמְרוּ: כֹּה גָּדוֹל וּמְגֻוָּן הַיְּקוּם וּסְתָם כָּךְ פֹּה נִתְקַעְנוּ בְּאֶמְצַע הַכְּפָר שְׁלֹשָׁה חֲמוֹסִים בִּשְׂדֵה חוּמוּס (עוֹד אֶחָד הִסְתַּלֵּק לוֹ פִּתְאוֹם בַּחֲשַּׁאי) אָמְרוּ זֶה לְזֶה: זֶהוּ שֶׁטַח תָּחוּם וּסְלָעִים מִכָּל עֵבֶר חוֹסְמִים אֶת הַגַּיְא אִם נֵלֵךְ, תֵּעָצַרְנָה רַגְלֵינוּ זְנָבֵנוּ כָּךְ סְתָם יִתָּפֵס יֵשׁ פֹּה שֶׁפַע מָזוֹן וְחֶבְרָה נֶהְדֶּרֶת וּשְׁקִיעוֹת שֶׁחֲבָל לְפַסְפֵס שְׁנֵי חֲמוֹסִים בִּשְׂדֵה חוּמוּס (הַשְּׁלִישִׁי תָּפַס אֹמֶץ וְרָץ לוֹ פִּתְאוֹם) מִלְמְלוּ: הַיְּקוּם, הוּא מִמֵּילָא עָקוּם וּסְעָרוֹת מְהַלְּכוֹת בּוֹ, בְּרַעַשׁ אָיֹם! חָמוֹס יְחִידִי בִּשְׂדֵה חוּמוּס (חֲבֵרוֹ, כִּמְרַחֵף, הוּא נִמְשַׁךְ אֶל הָהָר) אָמַר לְעַצְמוֹ – נוּ, אֶפְשָׁר עוֹד לָקוּם – אַךְ אִוְשַׁת הֶעָלִים כְּבָר יָדְעָה: הוּא נִשְׁאַר. קוּקִיּוֹן חִידָה / נורית זרחי בְּיַעֲרוֹת בֶּן-שֶׁמֶן מְהוּמָה הִתְחִילָה. קוּקִיָּה פִּנּוּקִיָּה שֵׁש בֵּיצִים הֵטִילָה. אַחַת בְּקַן עוֹרֵב אַחַת בְּקֵן שֶׁל דְּרוֹר, אַחַת בְּשֶׁל בִּלְבֵּל, אַחַת בְּקֵן שֶׁל תּוֹר. אֶת כַָּל הָאֲחֵרוֹת הִיא לֹא טָרְחָה לִסְפֹּר. פָּרְחָה מִשָּׁם הַגְּבֶרֶת קַלָּה וּמְשֻׁחְרֶרֶת. אַךְ בָּא הַיּוֹם קוּקוּ! וְהַבֵּיצִים בָּקְעוּ קוּקוּ! וּבְכָל הַחֹרֶשׁ מַקּוֹרִים לְמַקּוֹרִים נָשְׁקוּ, קוּקוּ! וְקוּקִיָּה פִּנּוּקִיָּה עָמְדָה עַל דֶּקֶל רָם וּבְצִיּוּץ חָנוּק קוּקוּ! קָרְאָה, מִי יַעֲנֶה לִי בָּעוֹלָם? וְקוּקוּ! קוֹל עָנָה לָהּ מִן הַסְּבָךְ: קוּקִיָּה, בּוֹאִי לִרְאוֹת, אוּלַי אֲנִי שֶׁלָּךְ? וּבְקֵן אֶחָד קָטָן מָצְאָה הִיא קוּקִיּוֹן מוּכָן מִי הוּא: בְּנָהּ, אוּלַי נֶכְדָּהּ? הִיא אַף פַּעַם לֹא תֵּדַע – קוּקִיּוֹן חִידָה. מֵאָז בְּיַעֲרוֹת בֶּן-שֶׁמֶן כְּשֶׁקּוֹקָה הִיא לְבַדָּהּ "קוּקוּ" מֵעֲבִי הַחֹרֶשׁ קוּקִיּוֹן קוֹקֶה נֶגְדָּהּ. 2018 2016 בתוך פס על כל העיר כתבה נורית זרחי איירה רות צרפתי מסדה 1975 מצלול שלושת השירים כאן שונים זה מזה מכל בחינה; אחד מהם עוסק בהוֹרוּת, אחר מציג שתי גישות לחיים, והשלישי הוא שיר על אהבה נכזבת; שלושה נושאים רציניים, כבדי משקל. ואף על פי כן יש בהם רוח של קלילות וניצוצות של הומור - בזכות מאפיין אמנותי לא-סמנטי: המצלול. שירה של נורית זרחי (1941-) מציע הצצה לעולמה של קוקייה, כְּאֵם מפוקפקת המטילה את ביציה בקני זרים. המצלול של "קוּקִיָּה פִּנּוּקִיָּה" כולל התחדיש "פִּנּוּקִיָּה" מוסיף הומור אך גם רומז לביקורת. אחרי ארבע השורות הקצרות המפרטות את מיקום הביצים שהטילה הקוקייה ("אַחַת בְּקַן עוֹרֵב [...] אַחַת בְּקֵן שֶׁל תּוֹר") מופיעה שורה שאורכה כופֶה על הקורא לתת עליה את דעתו: "אֶת כַָּל הָאֲחֵרוֹת הִיא לֹא טָרְחָה לִסְפֹּר", שמשתמע ממנה גינוי של הציפור שוות הנפש וחסרת המצפון. מתח בין אהדה לתוכחה ניכר גם בשתי השורות הבאות: "פָּרְחָה מִשָּׁם הַגְּבֶרֶת / קַלָּה וּמְשֻׁחְרֶרֶת". בשורות המתארות את בקיעת ביצי הקוקייה יש 13 היקרויות של ההברה "קוּ", ו-28 היקרויות נוספות של העיצור K לאורך השיר. כולן מבליטות את נוכחותם של הצאצאים הנטושים ביער. המצלול העיקש רומז שאף שהאֵם העדיפה את טוֹבתה על פני חוֹבתה – היא תשמע כל ימיה את ילדיה הנטושים. בסיום השיר פיזרה זרחי תחדישים (שבכל אחד מהם מופיע פעמיים העיצור K): "קוּקִיּוֹן" (=גוזל קוקייה), "קוֹקָה" ו"קוֹקֶה" (פעלים מומצאים מהשורש המומצא קק"ה); מלבד הדגשת ההומור והעליצות שבשחרור ממחויבות, המצלול מעצים כאן את מחאת הגוזלים ומבליט את הפקרת הבנים ואת תוצאותיה העגומות גם לאֵם המפקירה. המניפולציות הצליליות בשירה של גלית מסה מצטרפות לסמנטיקה מוקפדת בטקסט איגיוני מענג. הפורמט ותיק ומוכּר; מספר נתון של אובייקטים הולכים ומתמעטים בדרכים משעשעות או מאיימות, עד שהאחרון שנותר משנה את הפרדיגמה. למשל - "חָטְפוּ שִׁבְעָה כּוּשִׁים קְטַנִּים / סֻכָּר מִידֵי אִשָּׁה./ שׁוֹטֵר תָּפַס אֶחָד מֵהֶם / וְנִסְתַּלְקוּ שִׁשָׁה" (בית משיר גרמני-עממי, תרגמה רות גרבר, 1942). ההומור נוצר תחילה מאפיון הגיבורים: חֲמִשָּׁה חֲמוֹסִים (חֲמוֹס – חית טרף קטנה) היושבים בשדה חומוס ומכלים את זמנם בין תקוות גדולות לדכדוך משתֵק. בכל בית בשיר מסתלק אחד החמוסים בחשאי ומותיר מאחור את חבריו הרואים שחורות. האחרון, שאינו מצליח להתגבר על הפסימיות – נשאר במקומו. "חֲמוֹסִים" ו"חוּמוּס" חוזרות בשיר שש פעמים כל אחת, וחרוזים ל"חומוס" חבויים בנקודות החיבור בין שורות: "אַרְבָּעָה לְבָנִים, אֶחָד חוּם / וּשְׂ פָתַיִם לוֹ גַּם לְבָנוֹת" "אָמְרוּ: כֹּה גָּדוֹל וּמְגֻוָּן הַיְּקוּם / וּסְ תָם כָּךְ פֹּה נִתְקַעְנוּ בְּאֶמְצַע הַכְּפָר", "אָמְרוּ זֶה לְזֶה: זֶהוּ שֶׁטַח תָּחוּם / וּסְ לָעִים מִכָּל עֵבֶר חוֹסְמִים אֶת הַגַּיְא", "מִלְמְלוּ: הַיְּקוּם, הוּא מִמֵּילָא עָקוּם / וּסְ עָרוֹת מְהַלְּכוֹת בּוֹ, בְּרַעַשׁ אָיֹם!" לצד אלה, עשרות המופעים של העיצורים S, H, Z, SH, TS לאורך השיר מאזכרים שוב ושוב את החֲמוֹסִים, ויוצרים סביבה מצלולית שורקת-חורקת ההולמת את חיבוטי הנפש שלהם. תומר שריג כתב שיר אהבה (או שמא קינה...) על אהובה שנסעה והותירה מאחור לב שבור. השורה הראשונה – "אֲנָנָס אֲנָנָס אָנָה נָסְעָה" פועלת על הקורא בעוצמה: תחילה נראה שהיא מציעה דימוי אקזוטי-מתוק – "אֲנָנָס" - לאהובה שנעלמה, בהלימה לאוצר המילים בטקסט. במהלך הקריאה מתברר שהטקסט בשורה הראשונה הוא מעין קוד פונטי מקוצר, המנכיח שלוש פעמים את "אָנָה נָסְעָה": כיצד? "אֲנָנָס" הראשונה כוללת את "אָנָ ה" ואת מחצית "נָסְ עָה". צליל ההברה שנותרה - "עָָָה" - שמקומה נלקח ממנה, מתמזגת עם ההברה "אֲ" שפותחת את "אֲנָנָס" הבאה. בסך הכל, בשורה הפותחת "אֲנָנָס אֲנָנָס אָנָה נָסְעָה" מופיעים הצירופים "אָנָה נָסְעָה, אָנָה נָסְעָה, אָנָה נָסְעָה" שלוש פעמים, כששני הראשונים מכווצים ל"אֲנָנָס, אֲנָנָס". יופי של מניפולציה; מתוחכמת, מעצימה את המשמעות הרגשית ויוצרת מצלול מכשף-מהפנט.