חֲבֵרִים / חיה שנהב
הִיא אָמְרָה לוֹ: זֶה כָּכָה!
הוּא אָמַר לָהּ: לֹא!
הִיא אָמְרָה לוֹ:
אִם כָּךְ אָז תֵּלֵךְ מִפֹּה!
הוּא הָלַךְ, לֹא רָחוֹק,
וְאַחַר כָּךְ חָזַר.
אִם הַיּוֹם הֵם רָבִים
הֵם יַשְׁלִימוּ מָחָר.
רִיבִים קְטַנִּים / יהונתן גפן
(כְּשֶׁמְּשַׁעֲמֵם לִי נוֹרָא וְאֵין עִם מָה לְשַׂחֵק, אֲנִי יוֹצֵא הַחוּצָה לָרִיב עִם גִּיּוֹרָא, הַיֶּלֶד שֶׁל הַשָּׁכֵן.)
אֶתְמוֹל רַבְתִּי עִם גִּיּוֹרָא,
יָשַׁבְנוּ עַל הַדֶּשֶׁא לְבַד.
הוּא אָמַר לִי שֶׁאַבָּא שֶׁלּוֹ גָּבוֹהַּ,
וַאֲנִי אָמַרְתִּי: "הוּא גַּמָּד."
אֶתְמוֹל רַבְתִּי עִם גִּיּוֹרָא,
הַיֶּלֶד שֶׁל הַשָּׁכֵן.
הוּא אָמַר שֶׁיֵּשׁ אֲנָשִׁים עַל הַיָּרֵחַ,
וַאֲנִי אָמַרְתִּי שֶׁאֵין.
אֶתְמוֹל רַבְתִּי עִם גִּיּוֹרָא,
שִׂחַקְנוּ לָנוּ בַּגַּן,
הוּא אָמַר שֶׁאֱלוהִים בַּשָּׁמַיִם,
וַאֲנִי אָמַרְתִּי: ''זֶה עָנָן.''
אַחַר כָּךְ תָּפַסְתִּי נָחָשׁ קָטָן,
וְהוּא אָמַר לִי: "זֹאת לְטָאָה.''
אֶתְמוֹל רַבְנוּ, אֲנִי וְגִּיּוֹרָא,
כִּמְעַט חֲצִי שָׁעָה.
מִי אָשֵׁם? / פניה ברגשטיין
מַה לַעֲשׂוֹת,
וְאֵיךְ לְבָרֵר
מִי אָשֵׁם פָּחוֹת
וּמִי אָשֵׁם יוֹתֵר,
וּמִי רָב עִם מִי:
אֲנִי עִם אֲחוֹתִי,
אוֹ הִיא עִמִּי?
הִיא אָמְרָה דְבַר-מָה –
וַאֲנִי צָחַקְתִּי,
הִיא פָּרְעָה לִי צַמָּה –
וַאֲנִי לֹא שָׁתַקְתִּי.
הִיא קָרְאָה לִי שֵׁם-גְּנַאי
וַאֲנִי חוֹל בָּהּ זָרְקְתִּי,
וּמִיָד הָיִינוּ בְּרֹגֶז, וְדַי.
וְלָמָּה? וּמַדּוּעַ? –
בֶּאֱמֶת לֹא יָדוּעַ.
וְעַכְשָׁו
כְּשֶׁהִיא עוֹבֶרֶת –
אֲנִי מִסְתַּלֶקֶת.
כְּשֶׁהִיא מְדַבֶּרֶת –
אֲנִי שׁוֹתֶקֶת,
וְאֵינִי מַבִּיטָה בָּהּ כְּלָל.
וְגַם הִיא מִתְנַפַּחַת,
וְאֵינֶנָּה סוֹלַחַת.
וַחֲבָל, חֲבָל.
כִּי עַכְשָׁו
כְּבָר קָשֶׁה לְבָרֵר
מִי אָשֵׁם יוֹתֵר,
וּמִי הִתְחִיל בַּקְטָטָה:
אֲחוֹתִי אִתִּי,
אוֹ אֲנִי אִתָּהּ?
מתוך העורב והלימון
מאת חיה שנהב
צייר דיוויד הול
עם עובד 2009
מתוך הכבש השישה עשר
מאת יהונתן גפן
צייר נית קליש
הוצאת נושי
מתוך שיר ידעתי
מאת פניה ברגשטיין
ציירה צילה בינדר
הקיבוץ המאוחד 1953
רִיב
ריבים של ילדים הם תמיד ריבים קטנים; אפשר לסיימם בהתפייסות מהירה ולשכוח אותם.
ואולי לא?
לא; לפעמים ריבים נמשכים זמן רב כל כך, ששוכחים על מה ולמה פרץ הריב, ומי התחיל, ומי אשם. ובכל זאת אין מתפייסים, כי דרוש אומץ כדי להיות הראשון לבקש סליחה. והריב נמשך ונגרר, ומתגעגעים...
כך בשירהּ של פניה ברגשטיין. המילה "אחותי" מופיעה בו רק בהתחלה, כדי שהקוראים יידעו במי מדובר, ובסוף, כשהצער והגעגועים חזקים מן העוינות. יתר השורות מלאות "היא", מילה שכאן מבטאת ריחוק וניכור וכעס. כך גם בשיר חברים של חיה שנהב, שמתבונן דווקא בפן הפחות נעים של החברות.
ואולי אי אפשר בלי לריב?
לפעמים, כמו בריבים קטנים של יהונתן גפן, מה שנראה כמו ריב אינו אלא מין משחק; ובכלל - האם ריב עם מי שאינו חבר, כמו "גיורא, הילד של השכן", יכול להיות ריב רציני?