(ללא שם) / אגי משעול
עֵץ הַשֶּׁסֶק
נוֹשֵׂא אוֹתִי בֵּין עֲנָפָיו
מְנַחֵם אוֹתִי בְּפִרְיוֹ
מַצְחִיק אוֹתִי בְּצִפֳּרִים
וּמַסְתִיר אוֹתִי בֶּעָלִים
מִמִּי שֶׁמְּחַפֵּשׂ אוֹתִי
לְמַטָּה
עִם חֲגוֹרָה.
סִימָנֵי אֶצְבָּעוֹת / שלומית כהן-אסיף
יֶלֶד חָפַר גֻּמָּה בָּאֲדָמָה
נָטַע שְׁתִיל רַךְ,
בְּמַשְׁפֵּךְ הִתִּיז מַיִם.
הַיֶּלֶד הִשְׁאִיר בָּאֲדָמָה
סִימָנֵי אֶצְבָּעוֹת
וְכַפּוֹת יָדַיִם.
הַשְּׁתִיל עַכְשָׁו עֵץ
נוֹגֵעַ בַּשָּׁמַיִם.
וְהוּא מִתְגַעְגֵעַ עֲדַיִן
לַיֶּלֶד שֶׁחָפַר גֻּמָּה
בִּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדַיִם.
עָלֶה שֶׁל זָהָב מִתְעוֹפֵף עִם הָרוּחַ / לאה גולדברג
הִגִּיעַ הַסְּתָו. מַתְחִילָה הַשַּׁלֶּכֶת.
עָנָף מִתְעַרְטֵל, וְהַבֻּלְבּוּל אוֹמֵר:
"הָיְתָה דִּירָתֵנוּ עַל בַּד אִזְדָּרֶכֶת.
גַּגֵּנוּ נוֹשֵׁר, גַּגֵּנוּ נוֹשֵׁר!"
עָלֶה שֶׁל זָהָב מִתְעוֹפֵף עִם הָרוּחַ,
עָלֶה שֶׁל זָהָב כְּפַרְפַּר קַל-כָּנָף.
בְּתוֹךְ הַגִּנָּה, עַל הַשְׁבִיל הַשָּׁטוּחַ
מָצָאנוּ הַבֹּקֶר מַרְבָד שֶׁל זָהָב.
פּוֹשֶׁטֶת בִּגְדֵי פְּאֵרָהּ אִזְדָּרֶכֶת,
עֲצֵי תְּאֵנָה מְסִירִים לְבוּשָׁם.
כַּמָּה צִפֳּרִים עִם רֵאשִׁית הַשַּׁלֶּכֶת
עוֹזְבוֹת מְעוֹנָן וְעָפוֹת אֵי-לְשָׁם.
רַק בְּרוֹשׁ גְּאֵיוֹנִי הָעוֹמֵד מוּל הַשַּׁעַר,
יָרֹק וְחָסֹן כִּבְכָל הַיָּמִים:
"אֵינֶנִּי חוֹשֵׁש מִשַּׁלֶּכֶת וָסַעַר,
אוֹרִיק וְאֶשְׂמַח גַּם בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים".
מתוך ביקור בית
כתבה אגי משעול
מוסד ביאליק והוצאת הקיבוץ המאוחד תשס"ג
מתוך ציפור, לאן את נוסעת?
כתבה שלומית כהן-אסיף
איירה גיל-לי אלון-קוריאל
עם עובד 2010
מתוך משמר לילדים
שנה חמישית, חוברת 15,
טבת תש"י (1949)
עצים
העצים, כמו שכתב ע' הלל בשירו, צומחים; אבל כשהספרות מכוונת אליהם זרקור מתבהרת הזיקה בין חייהם לחיינו.
לאה גולדברג (1911–1970) פרסמה עשרות שירים בעיתונים לילדים כ"דבר לילדים" ו"משמר לילדים". אחד מהשירים שכונסו אחרי מותה הוא עלה של זהב מתעופף עם הרוח. השיר מעלה חיזיון של הסתיו בטבע, והעצים, המשמשים שחקנים ראשיים, הם גם התפאורה. לאה גולדברג רוקמת לתמונה אחת חוטים מן התשתית הריאליסטית של השיר - "הִגִּיעַ הַסְּתָו. מַתְחִילָה הַשַּׁלֶּכֶת", וחוטים של דמיון בלשון ציורית - "מָצָאנוּ הַבֹּקֶר מַרְבָד שֶׁל זָהָב" או "פּוֹשֶׁטֶת בִּגְדֵי פְּאֵרָהּ אִזְדָּרֶכֶת". בעצים עצמם ובמה שסביבם מתחולל השינוי הגדול; הסתיו בצבעיו מאותת על שלכת, מפשיט את העצים מכסותם ומסמן לציפורים לצאת לדרך. באמצעות האנשה היא מאפיינת את הטיפוסים: אלה שהשינוי מטלטל אותם, לעומת אלה המודעים לחוסנם.
שירה של שלומית כהן-אסיף (נ' 1948) לוכד את הרגע המכונן בחייו של עץ; הרגע שבו נוגעות בו באהבה ובמסירות ידי הנוטע. געגועיו של העץ אל הרגע הזה פועמים בו גם בבגרותו ומרעננים את חוסנו. הקשר הזה שבין עץ לילד עשוי לסמל בעוצמתו קשרים אחרים, בין בני אדם; בין מי שיוצא לדרכו לבין מי שמעניק לו את ההכרה במשמעות הדרך. למשל, ילדים והוריהם.
אגי משעול (נ' 1946) כללה את שירה בספר למבוגרים, אבל גם קוראים צעירים יקראו אותו בהבנה, בחיוך ובחמלה. האִיוּם שבשורה האחרונה מחזיר את הקוראים לתחילת השיר, לקריאה שנייה. מתברר שילדוּת עולצת עשויה להתקיים גם כשברקע מתנופפת חגורה.