חמורים

דומה שאת דמותו של החמור העברי מציג היטב שירם של דן אלמגור וסשה ארגוב, שיר החמור, המעלה על נס את חלקו של החמור במעשה הציוני מאז שירותו הנאמן בגדוד נהגי הפרדות והשתתפותו בהקמת יישובי חומה ומגדל. אף שבתוך כך נדחק החמור פעם אחר פעם אל פינת כינויי הגנאי ("וידעו 'הגנה' וגם פו"ש: / הוא תמיד קופץ בראש!"), השיר נגמר בטענה ניצַחת: "בני אדם כאן חיים במנוחה / רק בזכות חמורים כמותך".

הדימוי השלילי של החמור פלש גם לספרות הילדים, דרך משלים (אריה, חמור ושועל), מעשיות האחים גרים (המוזיקאים מברמן, הנסיכה בעור החמור) וספרות קלאסית (פינוקיו המוסרני-דידקטי של קרלו קולודי, שעל פיו ילדים המעדיפים שעשועים על פני לימודים הופכים חיש מהר לחמורים). החמור אִיָה, אחד מגיבורי פו הדב של א"א מילן, הוא דמות מעודנת יותר: עגמומי ורואה שחורות, אינדיבידואליסט תימהוני, שעל אף חולשותיו זוכה לחיבה ולחמלה. חמור חיובי מוֹפתי הוא פליקר, המלווה את גבירתו הצעירה במסעה ממעמקי הייאוש והדלות אל האושר והעושר, באל המשפחה של הקטור מָלו.

על דפי הספרות העברית לילדים עומדים ומניעים את זנבותיהם כמה חמורים אהובים, גיבורי מור החמור של לאה גולדברג ו-הרפתקאות חמור שכולו תכלת מאת נחום גוטמן. המבוגרים זוכרים לטובה את פְּלָטֶרוֹ, אחד משני גיבוריו של פלטרו ואני מאת חתן פרס נובל חואן רמון חימֶנֶז; הספר המענג מתאר בסגנון פיוטי וברוח הומניסטית את קשר האהבה שבין משורר לחמורו.

יעקב פיכמן (1881–1958), משורר וסופר עברי יליד בסרביה, שמאז עלייתו ארצה ב- 1912 עסק גם בכתיבה לילדים ובעריכת כתבי עת ומקראות לקוראים צעירים, מעמיד בשירו תיאור לגלגני-נוזפני סטריאוטיפי מאוד של חמור, המתנכר לתפקידו ומזניח את חובותיו. על רקע הזמן שבו השיר ראה אור - שנותיה הראשונות של המדינה, כשצורכי הקולקטיב היו אמות המידה להתנהגות ראויה - אנוכיותו של החמור נקראת כפגיעה במעשה הציוני.

לאה גולדברג (1911–1970) גם היא נתפסת לאפיוניו הסטריאוטיפיים של החמור: "נוֹעֵר מִן הַבֹּקֶר וְעַד צָהֳרַיִם. / אֵינֶנּוּ עוֹבֵד. עַקְשָׁן וְעָצֵל / וְכָל הַיָּמִים רַק שׁוֹתֶה וְאוֹכֵל", אלא שהחמור שלה מגויס לטובת ביקורת סמויה על המבוגרים. גולדברג מציגה שתי נקודות מבט שונות; שני הבתים הראשונים נמסרים מנקודת המבט של דובר-ילד בעל דמיון, המתאר בקנאה מסותרת חמור החי בחדרו, חופשי לנפשו, שמצליח להתעלם מציפיות זולתו ולעשות כרצונו. שני הבתים האחרונים מציגים את נקודת המבט המציאותית, הפרגמטית של המבוגרים; הללו רואים מול עיניהם רק חמור מחרסינה ומנפצים את דמיונותיו של ילדם.

נורית זרחי (נ' 1941) מציבה בבסיס השיר הסיפורי הבחנה חברתית-מעמדית בין סוסים לחמורים. הסיפור הפנטסטי בשיר מעניק לחמורים שעות של חסד, כשבחסות החשיכה הם דואים ועולים לשמים והופכים לסוסים מאושרים; אך כמו סינדרלה, הנאלצת לחזור למציאות חייה בשעת חצות, גם החמורים השומעים את דנדון הפעמון "מַנְמִיכִים אָז הַגַּב / וְהֵם שׁוּב חֲמוֹרִים". זרחי איננה מסתפקת בזה, ומבליטה את היחיד האמיץ, היוצא דופן, המעז לעשות את הלא ייאמן - "שֶׁהֶחְלִיט לֹא לַחֲזֹר / מִשְּׁבִיל הֶחָלָב" ולהישאר בשמיים. גם זו אמירה בעלת אופי חברתי.

נירה לוין