השיר וָו הַחִבּוּר (לעיל), אחד המעניינים והמורכבים בספר, מציע רעיון אוטופי: בית הספר כסביבה מוגנת ובטוחה, שבה יכולים הכול להתקיים בשלום. הכותב גלעד מאירי מפקיע את הצירוף "וָו הַחִבּוּר" מהקשרו הלשוני ומתמקד במשמעותו הסמלית, כגורם המחבר בני אדם השונים זה מזה במראה, במוצא, בקבוצת השתייכות ובנטיית לב כדי לפוגג כל מחלוקת אפשרית ביניהם.

מאירי מנכיח בטקסט שדה סמנטי מוגדר: השורה "זוגות זוגות" מהשיר "פְּרֵדָה מִתֵּבַת נֹחַ" (נורית זרחי), הצירוף השגור "תֵּבַת נֹחַ" (על פי לשון חכמים), הפועל "מַפְלִיגִים" והדימוי "כְּמוֹ יוֹנָה" – כולם מצביעים על הפוטנציאל של מערכת החינוך, המדומה לתיבת נוח, להצמיח דורות של ילדים שאחווה ושוויון יהיו לחם חוקם, בבחינת טבע שני.

לא כל השירים כתובים בקולמוס איכותי אחד. חלקם נראים כמשחקי מילים לא קוהרנטיים ומאולצי חריזה, וחלקם חסרים אמירה מובהקת. ובכל זאת, הקובץ כמכלול הוא תוספת נאה למדף השירים לילדים: חלק מהשירים משמיעים את קולה הברור והמדויק של נקודת המבט הילדית בלשון דיבורית, ומעצב סוגיות חברתיות בסגנון ציורי מינימליסטי, חד ושקוף.

אלירן הרוש

איורים מאת