בתל אביב של ימינו שוכנת טחנת קמח ותיקה, שגילה כמעט כגיל העיר. אל הטחנה שאיננה נחה זורמים גרעיני חיטה מכל העולם, וממנה נשפך קמח לבן לתוך משאיות המעבירות את הקמח למאפיות. הטחנה הישנה היא "ארץ השפע", מעין גן עדן ליונים: "באות רעבות ויוצאות מדושנות". יום אחד התעופפה יונה אל תוך חדרו של המספר: "צחורה וחרישית היא פנימה מעופפת [...] שלום כלה, שלום קלילה, מה מטיסך אליי?"

אך חתולו של המספר רואה את האורחת ונדרך: "בזעם ובחשק עז לטרוף, / טפריו שלף – ויִכּוֹן לסעודה של עוף!"

עד שהמספר, איש של שלום, קוטע את המרדף, מחבק בזרוע החלטית את חתולו הרעב ומחזיר את השלווה אל הבית. גם הוא יודע, שהשלום יהיה זמני:

"הִנֵּה כִּי כֵן רְאוּ כִּי טוֹב –

שָׁלוֹם בַּבַּיִת וּבָרְחוֹב!

וּלְמַעְלָה סָב

כַּפְתּוֹר וָפֶרַח

מַעְגָּל

יוֹנִי

הַקֶּמַח."

איתמר שגיא (רִקְמָה)

איורים מאת