הסיפור הבלתי נראה

את הספר התמונתי, המצוייר, קוראים בדרך-כלל באוזני ילדים שאינם יודעים עדיין לקרוא. לפעמים הספרנית, או מישהו אחר, קורא לילדים את המילים ובה-בשעה מראה להם את התמונות. ההתנסות של הילדים, שאינם יודעים עדיין לקרוא, דומה מאוד לזו של הקהל שהאזין לנביאים, או להומירוס המספר את האיליאדה והאודיסיאה.

 

מכך שהתמונות והמילים מהוות יחידה אחת נובע כלל חשוב לעשיית הספר התמונתי, האומר שאין צורך לחזור במילים על מה שמתואר בציורים. ואילו הספר מהסוג האחר, הספר הסיפורי, נכתב על ידי סופר שכלל אינו מעלה בדעתו את האפשרות שיהיו בספרו חלקים שלא יהיה אפשר להבין אותם בלי הציורים.

זה נשמע מאוד פשוט אבל האמת היא שלכתוב טקסט לספר תמונתי, שאמנם יש בו בדרך-כלל רק שלושים ושניים עמודים, זה דבר שכלל וכלל אינו קל. סופרים גדולים ניסו לעשות זאת ונכשלו.

 

אם לא יודעים את ההבדל בין שני סוגי הספרים, אי אפשר ליצור ספר מצוייר, תמונתי, שיהיה באמת הכי טוב. כאשר אנשים שאין להם ניסיון בתחום מדברים על ציור, הם חושבים שציורים הם יצירה ויזואלית בלבד, משהו שרואים, וזה הכל. לדעתי זוהי גישה לא מעמיקה, כיוון שהציורים הכי טובים הם בלתי-נראים. זה נשמע כמו פרדוקס, אבל זה לא כך. כאשר אני מדבר על הציור הבלתי-נראה, אני מתכוון לאימאג', לדמות או לרושם שנותרים חקוקים בך אחרי שסיימת לקרוא משהו או לאחר שהתבוננת בציור. לפעמים אתם רואים סרט, ואתם לא זוכרים את כל הפרטים. אבל אם זה היה סרט טוב, אז נשאר משהו, Image שהוא מין סיכום כללי, ויזואלי, ריגשי, שנותר בכם. אפשר להגיד שמשהו מזה נמצא גם בגישה של המסורת היהודית לציור, גם בתנ"ך.

 

אותו הדבר קיים גם בכתיבה. זאת אומרת, הבלתי-נראה או הבלתי-מילולי הוא הכי חשוב, כיוון שהוא מטרת האמנות, הוא הרושם שהיא עתידה להותיר בתודעה של הקורא ובזיכרון של הצופה. כשהצייר יוסף אלברס לימד באוניברסיטת ייל, הוא היה מחזיק עיפרון בכל יד והיה שואל את תלמידיו: "מה אתם רואים?" - ובדרך-כלל התלמידים היו עונים: "שני עפרונות." - ואלברס היה אומר: "לא. אתם רואים שני עפרונות ואת החלל הריק שביניהם."

במאי הקולנוע הידוע סרגי אייזנשטיין היה אומר שכאשר מצרפים שתי תמונות, אחת ליד השנייה, נוצרת כתוצאה מכך תמונה שלישית.

הפילוסוף הסיני לאו-טסה כתב: "עושים כלי מחימר, אך החלל הריק הוא זה שמאפשר את השימוש בכלי. עושים דלתות וחלונות לחדר, אך החלל הריק הוא המאפשר לחיות בו."

 

מעניין איך בכל האמירות האלה מודגשת חשיבותו של החלל הריק, של האלמנט הבלתי-נראה, הבלתי-מוחשי, הבלתי-ממשי. ואולי אנו רואים את העפרונות ולא את החלל שביניהם - מכיוון שאנו כה רגילים בתרבותנו החומרנית לראות רק את המוחשי כקיים וכחשוב. במקביל לכך אפשר לשאול: מהי התמונה הבלתי-נראית בספר המצוייר, זה החלל הריק, כביכול? התמונה הבלתי-נראית קיימת רק במוחו של הקורא, במחשבתו, ולא על דף הספר. מדוע היא חשובה? כי חשוב מה נישאר במחשבתו של הקורא לאחר שהוא סוגר את הספר. המשקע הרגשי שנותר לאחר הקריאה.

 

ביאטריס וורד אמרה פעם שאפשר לשתות יין בגביע זהב. זה מאוד יפה. אבל זו אינה צורת השתייה הטובה ביותר, כי כך אין רואים את היין, וחלק מההנאה נפגם. הכי טוב לשתות יין בגביע שקוף מזכוכית, שאפשר לראות דרכו, זאת אומרת , לשתות בגביע הבלתי-נראה. מה שאני מנסה לומר הוא שהדברים שאנחנו רואים אינם החלקים המרכיבים אותם, אלא מה שנמצא מעבר להם, וכך גם בספרים המצויירים.

 

חלק מהרצאה של אורי שולביץ ב"בצלאל", ירושלים, 1990

באדיבות אהוד בן עזר, מתוך הספר "סדנת הפרוזה" בעריכתו, בשיתוף חיים באר

אסטרולוג 2000