top of page

הפינה הקטנה

רשימות על קריאה וספרות

יְלָדוֹת לְמוֹפֵת - המפגש הראשון עם אריסטוקרטיה



ילדות למופת

סיפור לילדים עם תמונות מאת הרוזנת דה סגיר

תרגם מצרפתית יצחק לבנון

הוצאת עמיחי 1963


בערבי הקיץ החמים של החופש הגדול, אחרי ששיחקנו קלאס וְשֶבַע אבנים ברחוב הרמת-גני הנידח, אחרי שקולות האמהות שמו קץ להרפתקאות שעברו עלינו בין האורנים שעל ההר השכונתי, הוא הר נפוליאון - רק אז יכולנו להיכנס לארץ המֶשִׁי והמלמלה, ארץ הטירות והמגדנוֹת של ילדות למופת.

השמש שקעה ושלווה ירדה על בתי הרחוב. במטבחים הקטנים נפרס לחם לבן וביצים רכות השתקשקו בסירים. אנחנו, בגופיות לבנות ובשיער לח מסורק בקפידה, עמדנו מול שערי הטירה של משפחת דה פְלֶרְוִיל הנפתחים לאטם והלכנו שבי מרצון. הספר היה קטן וכרסתני, דהוי ומטולא והיו בו אך איורים מועטים בשחור-לבן, ואף על פי כן הייתה אצורה בו התשתית הצבעונית, שופעת קולות ומראות ועתירת פרטים, שעליה החלו להיבנות מושגינו על עולם רחוק ששמו "הָיֹה הָיָה הַרְחֵק וּמִזְּמַן".


הגיבורות הראשיות בספר ילדות למופת היו האחיות קמיל ומדלין דה פלרוויל, בנות למשפחת אצולה צרפתית. קמיל היתה בת שמונה, מדלין צעירה בשנה, ושתיהן היו "ילדות טובות, מנומסות וחביבות". הן חיו עם אמן בטירה המשפחתית (ה- Chateau) שבכפר, טירה שכמותה יכולנו אנו, בני גילן הישראלים, לראות רק בסרטים או בספרי מעשיות מצוירים. היו להן בובות וצעצועים רבים, אך הן חשבו תמיד גם על העניים המסכנים. הייתה להן אומנת חביבה ונדיבת לב, ורק לעיתים נדירות נענשה אחת מהן ולא קיבלה "מנה מתוקה" לארוחת הערב...

הטירה הייתה מוקפת יערות שאפשר היה לטייל בהם וללקט פטריות, אוכמניות ופטל. בכפר הסמוך לטירה התגוררו איכרים ובעלי מלאכה - כולם טובי לב ונאמנים לגבירת הטירה ולבנותיה. ניחוחו של הלחם הטרי בחמאה שהגישה אשת האופה לילדות עלה והתפשט באוויר בכל פעם שפתחנו את הספר...

לדיירי הטירה הצטרפו לאחר זמן מה הגברת דה רוֹסְבּוּר ובתה הקטנה מַרְגֶרִיט, אף הן טובות ונדיבות. חבורת הנשים והילדות ניהלה חיים של דבש וחלב, שתוארו בספר באפיזודות מוּסְרָנִיות ועם זאת משעשעות ונוגעות ללב.

התנהגותן המופתית של הילדות ואצילותן של שתי האמהות הועצמו נוכח מידותיהן המבישות של השכנוֹת מן הטירה הסמוכה - גברת פישיני חסרת הלב ובתה החורגת סופי, ילדה סרבנית ופוחזת. קמיל ומדלין השתדלו לטפח את הקטנה העלובה ולהשפיע עליה מטובן. בתוך כך הִרצו באוזניה כל מה שצריכה ילדה למופת לדעת, ובלילות היו "מודות לאל הטוב שנתן להן אם כה מצוינת..."

ידענו, שכך בדיוק מתנהגים בני אצולה אמיתיים. הלא רוזנת אמיתית כתבה את הספר; הרוזנת דֶה סֶגִיר!

סופי, הרוזנת דה סגיר, נולדה ברוסיה בשנת 1799, על סף המאה התשע עשרה. אביה היה יועץ הסתרים של הצאר ומושל מוסקבה. כשהייתה בת שבע עשרה הגיעה עם משפחתה לביקור בפריס, ושם נישאה לרוזן דה סגיר. השניים השתקעו באחוזה בנורמדי וגידלו שמונה ילדים. בגיל 37 חלתה הרוזנת דה סגיר, והכתיבה הפכה לדרך הביטוי היחידה שלה. היא התחילה לכתוב לנכדיה, ופרסמה כ- 25 ספרים שרובם נקראים בהנאה רבה עד היום, בהם החופש הגדול, אח ואחות, בלייז ביש מזל, תעלוליה של סופי, זיכרונותיו של חמור, פונדק המלאך השומר ועוד.


אנחנו, ילדי מַפְתֵחַ בישראל הסגפנית והמחוספסת של שנות השישים, שחיינו בין חסמב"ה לשמונה בעקבות אחד, אהבנו את הסיפורים הללו שהביאו אלינו טעם של ילדוּת אחרת, קרירה ומוצלת, של חיי שפע נינוחים, של פנאי ללא דאגה. חלמנו גם אנו על שמלות מרשרשות שראינו בדמיוננו, על מיטות אפיריון בחדרים רחבי ידיים, על גינונים רבי חן ועל מחוות נדיבות של חסד.

לא הנחנו לספר שהביא אלינו את האצולה הצרפתית. שוב ושוב חיפשנו אותו בספרייה הקטנה של שיכון ותיקים ברמת גן , ושקענו בו כמו בבריכה של רפרפת ורודה. אז לא ידענו זאת, אך לאמיתו של דבר היה זה פרק בהתוודעות שלנו לתולדות התרבות.


נירה לוין










bottom of page