top of page

הפינה הקטנה

רשימות על קריאה וספרות
  • דף המידע של איתמר

הפדגוג העצוב

דפי המידע של איתמר לוי


יצחק קצנלסון, גן ילדים

ב'לקסיקון אופק לספרות ילדים' של אוריאל אופק, ניתן למצוא סופרי ילדים ונוער כמו קרלו קולודי [פינוקיו], שרל דה קוסטר [מעשה טיל אוילנשפיגל], ינוש קורצ'אק [המלך מתיא הראשון], צ'רלס קינגסלי [ילדי המים], לוין קיפניס [גן גני] ועוד, ולצדם את הסופר והמשורר יצחק קצנלסון, המזוהה יותר עם תקופת השואה, מרד גטו וארשה ומחנה ההשמדה אושוויץ, שם נרצח בחודש מאי 1944.


דף המידע של איתמר יתמקד הפעם בצד פחות ידוע של קצנלסון – עבודתו הספרותית-חינוכית לילדים.


שפת אבות, אלף בית/ יצחק קצנלסון. ורשה, 1929
שפת אבות, אלף בית/ יצחק קצנלסון. ורשה, 1929

 

~ חייו ומותו של משורר ~


יצחק קצנלסון נולד בחודש יולי שנת 1885 בעיר קארליץ ברוסיה הלבנה בה עברה גם ילדותו. בשנת 1896 עבר עם הוריו ללודג'. למד אצל אביו המורה והסופר יעקב קצנלסון, מחבר הפואמה 'עוללות אפרים', שנכתבה בחרוזים תחת השם הבדוי י. בן ימיני. יצחק למד ב-'חדר המתוקן', של אביו, וקיבל חינוך עברי. עסק בהוראה, והקים בית ספר פרטי, גן ילדים וגימנסיה. כתב סיפורים ושירים לילדים, וגם מחזות ושירים למבוגרים. חלק משיריו הולחנו והפכו למוכרים מאוד בקרב אנשי התנועות החלוציות [יפים הלילות בכנען].


ערך נסיעות בארצות שונות בקרב הקהילות היהודיות [בשווייץ ובארצות הברית], ואף ביקר פעמיים בארץ ישראל [1925, 1934]. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמלט קצנלסון עם משפחתו לוורשה. כתיבתו הפיוטית וההומוריסטית השתנתה ללא הכר בזמן ימי השואה. גם בגיטו הוא המשיך בפעילותו התרבותית והספרותית, ולימד במחתרת. הוא כתב שירים ופואמות, וניהל יומן מפורט בעברית בו תיאר את המעשים האיומים בגיטו. יצירתו הידועה ביותר באותם ימים נכתבה באידיש - 'השיר על העם היהודי שנהרג'.

ב-30 ביולי 1942 יצאו יצחק קצנלסון ובנו צבי את ביתם. זמן קצר אחר כך נשלחו אשתו ושניים מבניו, בנימין ובנציון אל מחנות המוות. כשנודע לו הדבר, מיהר קצנלסון עם בנו למקום האיסוף, אך שניהם ניצלו בזכות פדיון בכסף. "אנו מן הגיהנום מיד יצאנו תמורת כסף, ולגיהנום נכנסו אל ביתי החשוך," הוא כתב בפואמה 'יום אסוני הגדול'. כאשר פרץ המרד בגיטו ורשה שהה קצנלסון יחד עם הלוחמים. במאי 1943 הוא קיבל תעודת אזרח הונדורס. הוא הועבר עם בנו צבי למחנה המעצר ויטל, שם המשיך בעבודתו הספרותית והחינוכית. במרץ 1944 הועבר יחד עם יהודים אחרים מוויטל למחנה ההשמדה אושוויץ, שם נרצח במאי 1944.


שלושת בניו של המשורר יצחק קצנלסון. ארכיון בית לוחמי הגיטאות
שלושת בניו של המשורר יצחק קצנלסון. ארכיון בית לוחמי הגיטאות

 

~ עולם קטן מצוייר ~


עיתון עולם קטן

בשנת 1901 החל להתפרסם עיתון [שבועי] מצויר לבני הנעורים, בעריכת אברהם ליב בן אביגדור [שלקוביץ] ושמואל לייב גורדון – בשם 'עולם קטן'. "העיתון המצויר האחד בספרותנו בכלל, והיחיד ומיוחד לבני הנעורים שלנו בפרט. שפת 'עולם קטן' קלה וטבעית, והסגנון נאה ומלבב. כל גיליון מלבד שהוא נעים לקריאה ומלבב את נפש הקוראים הקטנים והצעירים, הנהו גם מעין חריסטומטיה מצוינת ללימוד שפת עבר." כתבו העורכים.


העיתון התפרסם בין השנים 1901-1904, בהשתתפותם של מיטב הסופרים והמשוררים. בין הכותבים ניתן למצוא את יהודה שטיינברג, אז"ר [א. ז. רבינוביץ], שלום אש, ש. ל. גורדון, שאול טשרניחובסקי, הנס כריסטיאן אנדרסן, יעקב פיכמן, לפונטיין ונער בן 16 - יצחק יחיאל קצנלסון, ששירו 'השעון מכה' הוא השיר הפותח את הגיליון הראשון של שנת תרס"ג.


"עלם בן שש עשרה היה יצחק קצנלסון כשנדפס שירו הראשון ב'עולם קטן'," כתב אוריאל אופק בספרו 'ספרות הילדים העברית 1900-1948'. אך לטענתו "המלה זגירז', המודפסת באותיות זעירות בשולי השיר, מוכיחה שהוא נכתב שלוש שנים קודם לכן, כשהמשורר היה בר מצווה." בעיירה זגירז' הסמוכה ללודז' שהו בני משפחת קצנלסון בין השנים 1896-1898, ובה פתח אביו של יצחק, המורה והסופר יעקב בנימין קצנלסון בית ספר עברי, בו גם למד בנו. כאשר עברו לוורשה והאב החל לעבוד במערכת 'הצפירה', המשיך יצחק לחבר שירים, וכמה מהם נשלחו [אולי באמצעות האב], למערכת 'עולם קטן'.





 

~ חמש שנים עברו על דן? ~


קטע מהנוסח המקורי של השיר 'הפרידה' מתוך המקראה לבית הספר "לשון וספר" שערך  יעקב פיכמן. מילות השיר אינן זהות לאלה המושרות כיום
קטע מהנוסח המקורי של השיר 'הפרידה' מתוך המקראה לבית הספר "לשון וספר" שערך יעקב פיכמן. מילות השיר אינן זהות לאלה המושרות כיום

בשירה של נעמי שמר "בראשון לספטמבר", מופיעים המשפטים: "יֵשׁ שִׁיר אֶחָד עָצוּב שֶׁאֲנִי זוֹכֵר מִזְּמַן, עוֹד מִלִפְנֵי הַחֹפֶשׁ עוֹד מִסּוֹף הָגָּן: חָמֵשׁ שָׁנִים חָלְפוּ עַל מִיכָאֵל אוֹ עַל דָּן. אוּלַי תַּגִּידוּ מַה כָּל כָּךְ שָׂמֵחַ כָּאן?" מאין הופיע השם דן בשירו של יצחק קצנלסון, כפי ששר אותו אריק איינשטיין. "חמש שנים עברו על דן, עברו בריקודים."

השיר כפי שכתב אותו יצחק קצנלסון שונה מהגרסה אותה אנו שרים כיום.


אליהו הכהן סיפר כי על פי גרסת לוין קיפניס מי שעדכן את נוסח השיר היה המשורר משה דפנא, שהתאים את השיר ללחן רוסי קיים, והשתמש בלשון שוטפת וקליטה. תוך זמן קצר נקלט שירו המעודכן של קצנלסון בכל גני הילדים. את שם הילד מיכאל לא שינה דפנא. מי היה זה שאחראי על שינוי השם מיכאל לדן – לא ידוע.


"המניע לתופעה זו היה ככל הנראה הרצון לאפיין את ילדי הארץ בשם פרטי רענן וקצר." ממשיך אליהו הכהן את הסברו. "מסתבר, שהחל מהמחצית השנייה של שנות השלושים ועד הקמת המדינה, התפרסמו בארץ בזה אחר זה שירים שבהם כיכב ילד בשם דן: "דן עוד לא מלאו לו שבע", "דני'לה אכול את הבננה'לה", "שמי הוא דני דן, דני הקטנטן", "אמא אמרה לי: דני". השם המקראי דן הוא אמנם שם ישן נושן, אך בפועל הוא היה שם חדש. עובדה היא שבשנות הגלות הארוכות לא נקראו ילדים יהודים בשם דן... שינוי שם גיבור השיר ממיכאל לדן, הפך אפוא את השיר "חמש שנים" שנכתב בלודז', לשיר ארץ ישראלי, צברי. דני הוא, כידוע, ילד גיבור ונבון, שאיננו בוכה אף פעם."



שפת אבות, אלף בית/ יצחק קצנלסון. ורשה, 1929
שפת אבות, אלף בית/ יצחק קצנלסון. ורשה, 1929

 

~ יוקטן בארובת העשן ~


בחודש פברואר שנת 2019 פרסם רמי נוידרפר מאמר בשם 'המהתלות של יצחק קצנלסון וחיים גולדברג – פרפרזה עברית על "מקס ומוריץ". בו טען כי המהתלות אותן חיבר יצחק קצנלסון עם הציורים של גולדברג "הם ללא ספק גרסה עברית מקורית של ספר הילדים מקס ומוריץ שחיבר וילהלם בוש בשנת 1865."


בּוּשׁ (1832 – 1908) צייר, משורר, ומאייר קריקטורות גרמני. ספרו המאויר בחרוזים "מקס ומוריץ". בסגנון איוריו נחשב לאבי ה"קומיק-סטריפ" של ימינו, ותורגם כמה פעמים לעברית.


נוידרפר מצא כמה נקודות דמיון בין המהתלות של קצנלסון לבין אלו של מקס ומוריץ: ילדים מוכנסים לתוך שק. בגרסת קצלנסון ה"מעודנת" יותר, מחזיר המשרת את הילדים הארוזים לאימם ושופך אותם מהשק למרגלותיה.


נקודת דמיון נוספת: מקס ומוריץ גונבים ארבעה עופות צלויים דרך הארובה של הדודה סימה. בגרסה העברית של קצנלסון קורה בדיוק ההפך: האווזים שבהם מנסה יוקטן השובב להתעלל, תופסים ומשליכים אותו דרך הארובה אל תוך הסיר הרותח שבו מתבשלת ארוחת הצוהריים.

"מי לא שמע עוד עד היום על מקס ומוריץ – זוג איום! שני ילדים, שני ידידים. אינם קוראים, אינם לומדים... אבל תמיד הם מוכנים לגנוב דבר מה מן השכנים." יצירתו המפורסמת ביותר של הצייר והסופר הגרמני וילהלם בוש – 'מקס ומוריץ', התפרסמה בשנת 1865. תעלוליהם של צמד פרחחים, הממררים את חייהם של כל הסובבים אותם, עד שהם באים על עונשם.

הספר 'מקס ומוריץ' תורגם כמה פעמים לעברית. בשתי הזדמנויות הפכו המתרגמים את שני השובבים לבני ישראל. הראשון א. לובושיצקי [1898], שקרא להם 'שמעון ולוי'. השניה אנדה עמיר פינקרפלד [1939], שקראה לגיבוריה... 'גד ודן'...



 

~ קונדס פזיז עיניים ~


עוד בטרם מלאו לו 28 שנים כבר היו יצירותיו של קצנלסון שגורות בפיהם של רבבות מילדי ישראל. שיריו, מחזותיו וסיפוריו לילדים התפרסמו שוב ושוב בכתבי עת לנוער, באנתולוגיות ושירונים, ובמקראות. "ילד השעשועים של השירה העברית," כינו אותו, וגם: "קונדס פזיז עיניים." קצנלסון הושפע מאביו המחנך והסופר, וכאשר אחותו פתחה גן ילדים עברי, הוא שיתף אתה פעולה, ובילה זמן רב במחיצתם של הפעוטות, מספר להם ושר.


קוּם, קוּם, יֶלֶד, קוּם!

קוּמִי, קוּמִי, יַלְדָה, קוּמי!

לֵךְ, לֵךְ, יֶלֶד, לֵךְ!

לֵכִי, יַלְדָה, לֵכִי!

טְרַה־לַה־לַה־לַה־לַה־לַה

טְרַה־לַה־לַה־לַה־לַה־לַה־לַה

טְרַה־לַה־לַה־לַה־לַה

טְרַה־לַה־לַה־לַה־לַה־לַה־לַה.

עֲמֹד-נָא, עֲמֹד, יֶלֶד עֲמֹד!

עִמְדִי-נָא, עִמְדי, יַלְדָה, עִמְדִי!

שֵׁב-נָא, שֵׁב, יֶלֶד, שֵׁב!

שְׁבִי-נָא, שֵׁבִי, יַלְדָה, שֵׁבִי!



במבוא לספר 'גן ילדים', ורשה 1918 - קֹבֶץ שָׁלֵם שֶׁל שִׁירִים פְרֶבֶּלִיִּים וְשִׁירֵי-עָם לְמִשָׂחק וְּלְשַׁעֲשׁוּעִים, כתב קצנלסון: "... ילדינו שרים, על-פי-רב, גם היום זמירות זרות, שאינן לפי רוחם. עתה, אחרי שאירע לנו כמעט נֵס ונפתחו פה ושם גני-ילדים, מן המוכרח היה שֶׁיֵּעָשֶׂה דבר-מה גם במקצוע שיר-המשחק של הילד העברי.


אמנם דבר-מה נַעֲשָׂה – ואולם כמה קלוש, דל ועלוב הוא המעט אשר הגישו לנו אנשים טובים אחדים, אך לא בעלי-מלאכה טובים לגבי דבר זה. אף כי אנו מכירים תודה לאלה שהתחילו את הַ“טְרַ־לַ־לַ־לַ!”


טעות היא כשמאמינים שאֶל הילד הקטן יכולים לקרב, לדבר ולשיר בלי תורת לשון, בלי חקי סגנון, בלי חִנה וְיָפְיָהּ של המלה הנאמרת. אם בדַבּרנוּ אל הגדולים אנו מקפידים על שלמוּת הלשון וְחֻקֶּיהָ היפים, –בנוגע לקטנינו עלינו להקפיד כִּפְלַיִם. לשון עלגים ושפה מסורסת בעד הילדים עון פלילי הוא; לא נגיד: כל התחלה – קשה, כי אם: כל התחלה – יפה!"


הספרון הידוע 'עשרה כושים קטנים' מתאר בציורים ובחרוזים את עלילותיהם עשרה כושים קטנים שיצאו לטייל, ומה עלה בגורלם. זהו שיר ילדים ידוע ואכזרי במקצת. עשרה כושים קטנים יצאו לסעודה; האחד נחנק, אחד נרדם, אחד נשאר במקום בו טיילו, אחד קצץ את עצמו, את אחד עקצה דבורה, אחד נאשם במשפט, את אחד מהם בלע דג אדום, אחד טרף הדוב, אחד נשרף בשמש והכושי הקטן שנשאר לבד, תלה עצמו ושוב לא נשאר אף אחד. אגתה כריסטי ביססה עליו רומן מתח, בו לכל עשרת גיבוריה צפוי גורלם האכזר של הכושים בשיר. ולא נותר אף אחד. יש שניסו לרכך את השיר, תשעה אומנם אבדו, אבל העשירי התחתן, ונולדו לו עשרה כושים קטנים.


דוד פאניאס, פאר, עידן את השיר לגמרי. הם רק הלכו לאיבוד. אחד אבד בחורש ונשארו תשעה, אחד הועף ע"י הרוח ונשארו שמונה, אחד נחבט בסלע ונשארו שבעה. ולבסוף: "כושי אחד נשאר אז/ עצוב היה נורא/ שמע דפיקה בדלת/ חזרו העשרה"!


הסיפור על הילדים הקטנים ההולכים ונעלמים אחד אחרי השני, התפרסם ברחבי העולם כבר במאה ה-19, והיה מוכר היטב לקצנלסון שאף שיתף אותו בספרו 'שפת אבות, אלף בית'. ורשה, 1929.


קצנלסון, פדגוג בן פדגוג העדיף שהמוטיב המרכזי בסיפוריו ושיריו יהיה "שחוק, גם דמעה זכה, ואולם העיקר היא הקלוּת; קלוּת זו, שנקנתה בקשי, הריני מוסר לכם, הגדולים, שתמסרוה לקטנים, בתנאי זה, שברכת פיהם ולבם אשר יברכוכם הפעוטים בשחקם תהי חֶציה גם לי, – כלנו נחלק את הברכה."

כדי לא להפחיד את הילדים הרכים בדרכים האכזריות בהן נעלמו גיבורי הספר המקורי, העדיף להשתמש בכבשים, ולהעלים אותן אחת אחר השנייה באכזריות דומה...






מעשיה

"שמעו מעשיה! כבשה אחת קטנה נשארה לשר מכבשות עשר: אחת נסה ולא נתפשה. אחת נטרפה, אחת נשרפה, אחת אבדה בשדה, אחת בין השיחים אבדה... אחת אמרה לשחות במים - וטבעה חיים. אחת הלכה ולא שבה, ואחת נגנבה... אחת נמכרה, ורק אחת לשרה נשארה. כבשה יחידה, שרידה, מכבשות עשר!




 

~ מלך חסר לב ~



פּוּר-פּוּר-פּוּרִים

פּוּרִים מֵאי?

חַג שֶׁל שִׂמְחָה

עַד בְּלִי דַי


בזמן המלחמה, בתוך הגטו, הוסיף קצנלסון בתים חדשים לשיר פורים הקטן, אותו כתב שנים רבות לפני השואה. הפעם הוא התמקד לא רק חג ובשמחה שהוא מביא, אלא גם בהמן הרשע במלך הכסיל חסר הלב, אשר ניסה בעזרת שליחו המן הרשע לפגוע ביהודים. קצנלסון ניצל את העבר כדי לספר על ההווה, ולהביע משאלה כי סופם של המלך הרע ושליחו המן, יהיה רמז לסופם הקרוב של היטלר ואייכמן וכל הנאצים. בסופו של השיר לא שכח קצנלסון לציין כי השיר 'העליז': "נכתב בגטו ורשה".


בשלישי באוקטובר 1943 התחיל המשורר יצחק קצנלסון בכתיבת הפואימה 'השיר על העם היהודי שנהרג', ובשמונה עשר לינואר 1944 סיים את כתיבתה. חמישה עשר הפרקים של הפואימה נכתבו כולם בחשאי במחנה הריכוז ויטל אשר בצרפת. באפריל 1944 החלו הגרמנים להעביר את קצנלסון ובנו ממקום למקום. חודש לפני הישלחו למות, דאג המשורר ששירתו לא תמות אתו. הוא טמן את יצירתו באדמה, בשלושה בקבוקים אטומים.


חודשים רבים הייתה היצירה קבורה תחת שורשיו המופתלים של עץ זקן, "שם אצל היציאה, ימינה ליד העמוד השישי, אשר יש בו סדק באמצעיתו." כך ספרה מ. נוביץ, חברתו למעצר של קצנלסון, שגם עזרה לו בעבודת ההטמנה. "האדמה הייתה רכה וכבר חמה, וזה הקל על עבודת החפירה."

כשסיים קצנלסון לכתוב את השיר, העתיק אותו שלוש פעמים בכתב ידו. העתקות דומות זו לזו בדרך כלל. רק בעותק שהוברח ארצה עוד בשנת 1944 על ידי רות אדלר, חבוי בתוך ידית של מזוודה, השמיט קצנלסון מספר מלים בגלל מחסור בנייר. אל העותק הזה צירף המשורר מכתב המיועד לברל כצנלסון ויצחק טבנקין, בו הוא מבקש לא לפרסם את השיר עד שהמלחמה לא תסתיים "כל זמן שקללת האדם עוד הויה על אדמות..." לבד מחמישה עשר הפרקים של 'השיר על העם היהודי שנהרג', ו'פנקס ויטל', כתב קצנלסון במחנה העצורים הגרמני לנתיני חוץ לארץ ויטל, מחזות שאף עניינם הוא שואת ישראל, וכן דברי שיר ומחזה לילדים. בספר 'יש לי שיר' שכינס והביא לדפוס שלמה אבן שושן, מובא השיר 'שיחת נערות בחנוכה', שהיה מיועד, כנראה, להצגת חנוכה של ילדי המחנה.




 

~ הערה אישית ~



סיפורה של מעטפה שהגיעה אלי, ובה עשרות מכתבים שכתב המשורר יצחק קצנלסון לידידו הסופר י. ד. ברקוביץ, ובהם נחשפים חיי הסופרים העבריים הצעירים בתחילת המאה ה-20 באירופה. מה אתם יודעים על יצחק קצנלסון? מה אתם יודעים על י. ד. ברקוביץ? מה אתם יודעים על היחסים ביניהם? מה אתם יודעים על חיי הסופרים העבריים בוורשה בשנת 1904? מה אתם יודעים על הבלורית של זלמן שניאור? מה אתם יודעים על משיקלי חזיר?


את חינוכו העברי קיבל שלמה, אחיו של המילונאי הידוע אברהם אבן שושן, אצל אביו הסופר ח. ד. רוזנשטיין. שלמה עלה לארץ ישראל בשנת 1925. הוא למד חקלאות במקווה ישראל, והיה ממייסדי קבוצת 'השדה', שהקימה את משק 'שדה נחום' בו היה חבר עד יומו האחרון.


שלמה אבן שושן התחיל לפרסם שירים בשנת 1931 ב-'במעלה'. כמו כן פירסם סיפורים ורשימות, והיה מעורכי העיתונות הקיבוצית. בין ספריו: 'בימי עלות', 'באבי יאר השיר והשר', מתרגומיו: 'אנשי פאנפילוב', באבי יאר', במקום אשר ייעד לי הגורל' ועוד.


יום אחד הזמינה אותי בת משפחתו של שלמה לקיבוץ שדה נחום, לעבור על הספרייה שנשארה לאחר פטירתו. דירתו הקטנה הייתה עמוסה באלפי ספרים, עיתונים, קלסרים, כתבי יד ועוד.

"זה לא הכול!" היא הפתיעה אותי, בעודה עומדת בפתח הדירה ומביטה כיצד אני מעמיס עשרות ארגזים של ספרים על מכוניתי. "יש עוד חדר עבודה שהעמיד הקיבוץ לרשותו, וגם הוא מלא בספרים!"


אוצר עצום נגלה לעיני בחדר עבודתו הנטוש של המתרגם: ניירות, וכתבי-יד, וספרים בעברית וברוסית, ומכתבים, ורצועות הגהה מלאו את המדפים. איש – כך היא סיפרה לי – לא נכנס לכאן חודשים רבים. איש לא התעניין בעבודות ששלמה השאיר אחריו. בין הספרים, מצאתי מעטפה עליה נכתב "העתקי מכתבים מאת יצחק קצנלסון אל י"ד ברקוביץ" [חלקם פורסם ב'מבפנים']. בתוך המעטפה הגדולה היו עשרות מכתבים, מודפסים בעברית במכונת כתיבה. היה זה כתב יד לספר מכתבים כך שיערתי. אבן שושן הגיע כנראה למכתביו של קצנלסון והכין אותם עם הערות בכתב ידו לקראת הוצאתו של הספר לאור.


במעטפה היו כ-40 מכתבים וגלויות מודפסים במכונת כתיבה, עם הערות בעט בצד הדף. המכתב הראשון היה מתאריך 10.10.1903, והאחרון 17.01.1934 [גלויה ששלח קצנלסון לברקוביץ כאשר שניהם שהו בתל אביב, אך לא יכלו להיפגש בגלל מכה שקיבל קצנלסון ברגלו בזמן טיול בים.] כיוון שבכתב היד שהכין אבן שושן לא נמצא הדף הראשון של הספר ולא מבוא, לא ניתן לדעת מאין הגיעו המכתבים, והאם היה צורך לתרגם חלק מהם מאידיש, או שכולם היו כתובים בעברית. גם פרק של הערות לא נמצא. בחלק מהעמודים כתב אבן שושן הערות בכתב ידו. אין זו הפעם הראשונה שאבן שושן עסק ביצירותיו של קצנלסון. בשנת 1954 כתב את סיפור חייו כאחרית דבר לספר 'יש לי שיר'' ובו אוסף שירי הילדים של המשורר. בשנת 1964 פירסם חוברת בשם 'יצחק קצנלסון מקונן השואה'. בספר 'השיר על הרבי מראדזין' [1971] כתב אבן שושן את המבוא 'משורר העם היהודי שנהרג'.




"אחי חביבי יצחק דב!* באתי ללודז ומצאתיה אחר חצי שנה, כמו שעזבתיה, אותם הרחובות והפבריקאות, אותם הפציטים*. זה היום השלישי שאני פה, ולא יצאתי עוד מפתח ביתי החוצה, בכל אינו מעניין אותי, כאילו לא נסעתי מזה, אף את אחד ממכירינו לא ראיתי. חסר לי הרצון הזה לגמרי. לא קיויתי כי כל כך מהרה יאחז בי השיעמום, שמחתי מאוד לקראת הורי ואחותי, אלא כיון שהכרתי בפני אמא, בפני כל בני הבית את הדאגה הישנה את אי הסדר, מיד נכנסה בי רוח של מרה שחורה עד כדי להתייאש. כמדומה לי שלא אשאר פה, פה אין אותו הרעש, אותה ההמולה ואינה אותה הבדידות שאני מבקש. אתה הרי יודע את מצב רוחי בעידן זה. אך לא, אתה יודע רק את המקצת, כשיצאתי לטייל מעט פגשוני איזה שוטים והלאוני בשאלותיהם, ירא אנכי כי מחר או מחרתים אירק בפניהם ועזבוני לנפשי. אם אפשר יהיה לדור בוורשה, רוצה לומר אם ימצאו לי איזה הוראות שעה, אסע בוודאי, לאחר סוכות. ואם לאו אז אבקש לי איזו פינה אחרת. מסוגל אני בעתות אלו לקרוא, בכל מקום שאהיה. שמע נא אחי כתוב לי אם יש לך איזה שיעור, ואיך אתה חי, הנשלם אצלך הציור* וכי נתתו כבר לל.?* כתוב לי בערקאוויץ שלך יצחק קצנלסון"

* תאריך המכתב - אבן שושן ציין כי חותמת הדואר הייתה מוורשה, בתאריך 06.09.1904


*'אותם הפציטים' - בהערה בצד הדף נכתב: "אולי הגנדרנים".


*'הנשלם אצלך הציור' - הכוונה לדברי אבן שושן לסיפור 'ממרחקים' - סיפורו של יששכר-באר אשר שב לביתו, למשפחתו ולעיר מולדתו לאחר עשר שנים של נדודים באמריקה.


*'וכי נתתו כבר לל.?' - אבן שושן סבור כי קצנלסון התכוון ל- לוח אחיאסף.


Comments


bottom of page