שָׁרָב / עֲדוּלָה
מִפְרָץ קָטָן עַל חוֹף כִּנֶּרֶת,
עִם אֵיקָלִיפְּטוּס מֵעָלָיו...
לָבוֹא לְשָׁם! לָבוֹא עַכְשָׁו!
לִשְׁכַּב בַּמַּיִם הַקְּרִירִים...
(הַצֵּל עָמֹק, הַמַּיִם לֹא)
שַׁלְדָּג כָּחֹל נוֹתֵן קוֹלוֹ
וּשְׂפַמְנוּנִים - דָּגִים שְׁמֵנִים -
מִשְׁתַּכְשְׁכִים בֵּין הַקָּנִים
רָחוֹק מִמֶּנִּי, דֵּי רָחוֹק -
אֵיפֹה שֶׁכְּבָר נִהְיֶה עָמֹק.
אֲנִי אוֹהֵב כָּזֶה מִפְרָץ.
אֲנִי אוֹהֵב עֵצִים גְּדוֹלִים.
אֲנִי אוֹהֵב לִרְאוֹת מִפְרָשׂ
דּוֹהֵר כְּמוֹ סוּס עַל הַגַּלִּים.
אֲנִי אוֹהֵב לִרְאוֹת... בַּרְוָז!
מַחֲלִיק רַכּוֹת בְּתוֹךְ הַסּוּף,
נִרְאֶה כְּאִלּוּ הוּא לֹא זָז,
כְּאִלּוּ שֶׁעָשׂוּ
כִּשּׁוּף!
אִם יֵשׁ בֶּאֱמֶת כָּזֶה כִּשּׁוּף-
שֶׁיְּמַלֵּא אֶת יָם הַחוּלָה!
שֶׁיְּמַלֵּא, אֲנִי מַמְתִּין
וְגַם אֶתְכֶם אֲנִי מַזְמִין
לִטְבֹּל בְּתוֹךְ בְּרֵכוֹת צְלוּלוֹת,
יַמִּים קְטַנִּים, יַמּוֹת גְּדוֹלוֹת,
גַּם נְחָלִים וְיוּבָלִים
וַאֲשָׁדוֹת וּמַפָּלִים,
גַּם מַעְיָן וְגַם נָהָר...
עַד שֶׁנִּשְׁמַע,
שֶׁהוּא
נִשְׁבַּר!
יוֹם חַם מְאֹד / יהודה עמיחי
הַיּוֹם חַם מְאֹד.
דָּדִי יוֹשֵׁב עַל הַמִּרְפֶּסֶת, בַּצֵּל
אֲבָל גַּם שָׁם חַם,
וְלָכֵן דָּדִי מִתְגַּלְגֵּל וּמִתְעַצֵּל
אֲפִלּוּ לְהִשְׁתּוֹלֵל.
וּפִתְאֹם קָמָה רוּחַ
וְהִתְחִילָה לָפוּחַ
פוּ פוּ עַל עֵצִים וְגַגּוֹת
וְדֶרֶךְ דְּלָתוֹת וְחַלּוֹנוֹת
וְעַל הַפָּנִים שֶׁל אַבָּא וְאִמָּא
וּלְתוֹךְ הַבַּיִת פְּנִימָה
וְעַל דָּדִי וְעַל כָּל מַה שֶׁשָּׁם.
וְעַל כָּל הָעוֹלָם
כְּמוֹ עַל דַּיְסָה חַמָּה מִדַּי
כְּשֶׁאִמָּא עוֹשָׂה פוּ פוּ פוּחַ,
כָּךְ עָשְׂתָה הָרוּחַ.
כָּל כָּךְ נָעִים עַכְשָׁו,
טוֹב שֶׁנִּגְמַר הַשָּרָב.
דִּמְדּוּמֵי יוֹם תַּמּוּז / זאב
יוֹם-חַם,
שֶׁאוֹרוֹ כָּבָה,
מִתְגּוֹלֵל תַּחַת הָרַגְלַיִם בִּרְחוֹבוֹת צָרִים;
מִמִּכְמֹרֶת הַבָּתִּים נִשְׁפְּכוּ אֲנָשִׁים הַחוּצָה
חֳמָרִים,
חֳמָרִים.
אַךְ
נְהַר-שָׁמַיִם שׁוֹטֵף בֵּין הַגַּגּוֹת לְמַעְלָה,
בְּסִירַת-יָרֵחַ שָׁט כּוֹכָב בּוֹדֵד
לְצַנֵּן אֶת הַלַּיְלָה.
מתוך יום יום שיר, יום יום חג
כתבה עדולה
צייר אהרן שבו
ספריית מעריב 1990
מתוך הזנב השמן של הנומה
כתב יהודה עמיחי
צייר יונתן גרשטיין
שוקן 1978
מתוך פרחי בר
כתב זאב (אהרן זאב)
ציירה תרצה טנאי
הקיבוץ המאוחד תשי"א
שרב
כשנכתבו שלושת השירים האלה, לפני עשרות שנים, דומה שימי שרב נתפסו כאירועים יוצאי דופן, שסימנו את נקודות השיא של הימים החמים בשנה.
זאב (1900–1968) מתאר את סופו של יום קיצי. המילה "שרב" נפקדת מן השיר הלירי, ואת עוצמתו מבליטה הלשון הפואטית. התיאור המטפורי "מִתְגּוֹלֵל תַּחַת הָרַגְלַיִם" קושר את היום החם להתפלשות ולהתבוססות ומכאן גם לזוהמה, לאבק ולמחנק; הרמיזה ב"חֳמָרִים, / חֳמָרִים" לַשנייה בעשר מכות מצרים ("... וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים מִן-הַבָּתִּים מִן-הַחֲצֵרֹת וּמִן-הַשָּׂדֹת. וַיִּצְבְּרוּ אֹתָם חֳמָרִם חֳמָרִם; וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ", שמות ח, ט-י) מדמה את בני האדם לערימות של פגרי צפרדעים וגודשת את השיר בצחנה ובריקבון. המילה "מִכְמֹרֶת" מציירת את הבתים כמלכודת, והפועל "נשפכו" מפקיע מבני האדם את חיוניותם ומצייר אותם כיצורי ים הגוועים בחנק. בחלקו השני של השיר, הנפתח במילה המסייגת "אַךְ", שולט תיאור מטפורי אחר, פלאי ואופטימי, ששורשיו בשדה הסמנטי "מים"; "נְהַר-שָׁמַיִם", "שׁוֹטֵף", "בְּסִירַת-יָרֵחַ", "שָׁט", "לְצַנֵּן". בעוד החלק הראשון של השיר אומר מוות, החלק השני מבטיח חיים.
יהודה עמיחי (1924–2000) מתאר "יום חם מאוד" מנקודת מבטו של הפעוט דָּדִי, שהדימוי "כְּמוֹ עַל דַּיְסָה חַמָּה מִדַּי" מבליט את עולם השיח שלו ומסגיר את גילו. החום נוטל ממנו את שובבותו ומקהה את חושיו; הרוח, הפולשת אל לב השרב ומכניעה אותו כאילו היה דליקה מהדהדת במצלול האונומטופיאי "לָפוּחַ", "פוּ פוּ פוּחַ" - מרגשת את הילד. סופה של החוויה הוא טוב: "כָּל כָּךְ נָעִים עַכְשָׁו, / טוֹב שֶׁנִּגְמַר הַשָּרָב."
בעבור הדובר של עדולה (1942) השרב הוא הזדמנות לחלום בהקיץ על יום של עונג. התיאור חושני, צבעוני ומהדהד קולות הנקשרים לשלווה ולזמן העובר בעצלתיים - "שַׁלְדָּג כָּחֹל נוֹתֵן קוֹלוֹ / וּשְׂפַמְנוּנִים - דָּגִים שְׁמֵנִים - / מִשְׁתַּכְשְׁכִים בֵּין הַקָּנִים". המראות והתחושות הגופניות קשורים כולם למים, והדובר מדמה מראות נכספים - מפרץ, מפרש, חוף, מֵי הכנרת, "לִטְבֹּל בְּתוֹךְ בְּרֵכוֹת צְלוּלוֹת, / יַמִּים קְטַנִּים, יַמּוֹת גְּדוֹלוֹת, / גַּם נְחָלִים וְיוּבָלִים / וַאֲשָׁדוֹת וּמַפָּלִים, / גַּם מַעְיָן וְגַם נָהָר... - כדי לבלום את השרב. הכותרת ("שָׁרָב"), זיכרון המקום ("מִפְרָץ קָטָן עַל חוֹף כִּנֶּרֶת, / עִם אֵיקָלִיפְּטוּס מֵעָלָיו...")
והסיפא ("עַד שֶׁנִּשְׁמַע, / שֶׁהוּא / נִשְׁבַּר!") חובקים את החלום.
נירה לוין