שַׁבְּלוּלִים / איילת שדה
יָצָאתִי לַגִּנָּה וְאָסַפְתִּי שַׁבְּלוּלִים
לְכֻלָּם נָתַתִּי שֵׁמוֹת:
יָרִיב וְיוֹאָב וְנָדָב וְדָוִד
וְשָׁאוּל וְרוֹן וְנִמְרוֹד
שַׂמְתִּי אוֹתָם בַּכִּיסִים וּבַכּוֹבַע
וְחֵלֶק בְּתוֹךְ קֻפְסָה,
וְקָרָאתִי לָהֶם וְחִכִּיתִי שָׁעוֹת
אֲבָל אַף שַׁבְּלוּל לֹא יָצָא
לָקַחְתִּי אֶת כָּל הַשַּׁבְּלוּלִים לְאִמָּא
וְשָׁאַלְתִּי אוֹתָהּ מָה לַעֲשׂוֹת
וְתֶכֶף וּמִיָּד הִיא אָמְרָה לִי:
"אוּלַי הֵן בִּכְלָל שַׁבְּלוּלוֹת?"
עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנִי קוֹרֵאת, אֲפִלּוּ בְּשֶׁקֶט,
תּוֹךְ שְׁנִיָּה מֵצִיץ הַחוּצָה מָחוֹשׁ.
כִּי קָרָאתִי לָהֶן רוֹנָה וּמָיָה וְשִׁירָה
וּבַתְיָה וְרוּתִי וְשׁוֹשׁ.
נ ָא לְהַכִּיר / יהודה עמיחי
נָא לְהַכִּיר: זֶה דָּוִד
כָּךְ הוּא רָשׁוּם מֵאָז וּמִתָּמִיד.
אֲבָל כְּשֶׁהָיָה בֶּן שָׁנָה, מַחֲמַדִּי,
הוּא קָרָא לְעַצְמוֹ דָּדִי
כִּי לֹא יָדַע לְהַגִּיד,
דָּוִד.
וְכָךְ נִשְׁאַר.
אֵין דָּבָר.
וְאַבָּא שֶׁל דָּדִי הוּא יוּדָה
לָכֵן אוּרִי קָרָא לוֹ דּוּדָה,
וְדָן עִם הַזָּקָן וְיוֹסִי הַמְּתֻלְתָּל
קוֹרְאִים לוֹ דּוּדוּ, וּבִכְלָל
תַּגִּידוּ וְתַחְלִיטוּ אַחַת וּלְתָמִיד:
דֵּדִי, דּוֹדָה, דּוּדוּ אוֹ דָּוִד?
אֲ נִי אַרְנוֹן / מיכאל דשא
לֹא קוֹרְאִים לִי פִּשְׁפְּשׁוֹן,
לֹא קוֹרְאִים לִי פִּטְפּוּטוֹן,
אֲנִי לֹא פּוּצִי וְלֹא מוּצִי,
לֹא חֲמוּדִי, לֹא חֲמוּצִי,
אֲנִי פָּשׁוּט מְאוֹד, אַרְנוֹן!
בתוך ביצה של תנין
כתבה איילת שדה
איירה שירז פומן
עם עובד 2015
בתוך הזנב השמן של הנומה
כתב יהודה עמיחי
אייר יונתן גרשטיין
שוקן 1978
בתוך מי מדליק את הברק
כתב מיכאל דשא
ציירה תרצה טנאי
יבנה 1959
שמות
השֵׁמות שנושאים כל היצורים והחפצים, המהויות והישויות הם נכסים רבי-משמעויות, וכשמדובר בשמות בני אדם - השפעתם של השמות ניכרת בשלל הֶקשרים. שלושת השירים כאן עוסקים בשמות פרטיים ובכינויים הניתנים לילדים מבלי שיש להם חלק בבחירה, או ליצורים אחרים שההתייחסות אליהם היא לרוב קולקטיבית וללא הבחנה בפרטים.
שירו של מיכאל דשא (1915–1998) מציג שורה של כינויים המשמשים לעתים קרובות בפנייה לקטנים בגודל, בגיל או ברוח ולבעלי חיים, או בדיבור עליהם - פִּשְׁפְּשׁוֹן, פִּטְפּוּטוֹן, פּוּצִי, מוּצִי, חֲמוּדִי, חֲמוּצִי. כאן אלה כינויים ששומע הילד ארנון מפי הסובבים אותו. לכאורה מדובר בכינויי חיבה, אך בו-בזמן הם רומזים על תכונה בלתי רצויה, למשל "פִּטְפּוּטוֹן". חלקם נשמעים כדרך ביטוי הרגלית-סתמית, ועלולים לבטא קוצר רוח וזלזול או לשמש כלי להמתקת דרישות הוראות של המבוגרים. וגם – ספק אם צורת ההקטנה "פִּשְׁפְּשׁוֹן" הופכת את ההשוואה בין הילד לחֶרֶק לרצויה לילד עצמו... בילד ארנון מעוררים הכינויים הללו מורת רוח; הם נעשים ברירת המחדל של המבוגר, הם מנציחים את נחיתותו ומתעלמים מזכותו לזהות משלו, והוא מוחה בשרשרת של "אֲנִי לֹא..." ותובע: "אֲנִי פָּשׁוּט מְאוֹד, אַרְנוֹן!"
השיר של יהודה עמיחי (1924–2000) לקוח מקובץ השירים הזנב השמן של הנומה, שעמיחי כתב לאחר הולדת בנו דוד בהשראת חוויות האבהות. השיר מציג את ההיסטוריה של כינויים המשמשים את דָּוִד הפעוט ואת בני המשפחה: השם הרשמי "דָּוִד" הפך בפי בעליו ל"דָּדִי"; שם האב "יוּדָה" (=יהודה) הוביל לצורה הקרובה "דּוּדָה" עבור בנו וכן הלאה. שלא כמו בשירו של מיכאל דשא, כאן לא ברור מיהו המתרעם - "תַּגִּידוּ וְתַחְלִיטוּ אַחַת וּלְתָמִיד: / דֵּדִי, דּוֹדָה, דּוּדוּ אוֹ דָּוִד?". הקושייה הנשלחת לחלל האוויר מבליטה חזרה על הגיים (דָּ-דִי, דּוּ-דָה, דּוּ-דוּ...) המאפיינת את ראשית הדיבור אצל תינוקות, ומעוררת בעיקר חיוך. באותו קובץ שירים של עמיחי מופיע גם השיר אמא ואבא המציאו שמות רבים ומשונים לדדי, ובו 15 כינויים שונים ומשונים לילד הקטן, שגורים כמו "אפרוח" ופחות שגורים כמו "צִפְלוּחַ".
אילת שדה, בשיר שגיבוריו הם בעלי חיים, מציפה את המשמעות והתפקיד שיש לשמות מנקודת המבט החברתית-מגדרית. כדי להתקרב אל השבלולים ולהתיידד אתם, הדוברת הקטנה מעניקה להם שמות וכך מבחינה בפרטים השונים שבקבוצה "שַׁבְּלוּלִים". המין הדקדוקי של "שַׁבְּלוּל" מוביל לבחירה אוטומטית בשמות של בנים: "יָרִיב וְיוֹאָב וְנָדָב וְדָוִד / וְשָׁאוּל וְרוֹן וְנִמְרוֹד". אבל הקשר נוצר רק כשהדוברת מוכנה להיפרד ממה שטבעי לה, מכירה בקיומן של "שַׁבְּלוּלוֹת" ופונה אליהן בשמות המכבדים את זהותן.
נירה לוין