top of page
לוּ הָיָה לִי קַרְנַף / נורית אלטוביה

לוּ הָיָה לִי קַרְנַף

הָיִיתִי שָׂם לוֹ קוֹלָר וְשַׁרְשֶׁרֶת,

עַל הַקֶּרֶן קוֹשֵׁר לוֹ יֹפִי שֶׁל סֶרֶט

וְהוֹלֵךְ אִתּוֹ סְבִיב הַשְּׁכוּנָה

לְטִיּוּל.

אָז מִכָּל הַבָּתִּים הָיוּ מִתְאַסְּפִים

וּבָאִים יְלָדִים סַקְרָנִים,

שׁוֹאֲלִים:

מֵאֵיפֹה קִבַּלְתָּ?

וּמָה הוּא אוֹכֵל?

גַּם אֲנַחְנוּ רוֹצִים עִם קַרְנַף לְטַיֵּל.

מַסְכִּים לְלִטּוּף?

תְּקַבֵּל תָּ'אוֹלָר אוֹ חֵפֶץ אַחֵר

נוֹצֵץ וְיָקָר.

מַבְטִיחִים לִי: יוֹתֵר לֹא נִצְחַק,

לֹא נִלְעַג,

לֹא נַגִּיד אֵיזֶה יֶלֶד מוּזָר.

 

אֲבָל אֵין לִי שַׁרְשֶׁרֶת

וְאֵין לִי גַּם סֶרֶט

וְאֵין לִי קַרְנַף

וְגַם אֵין לִי חָבֵר

וְאַף יֶלֶד אֵינוֹ מִתְעַנְיֵן בִּי יוֹתֵר.

 

 

חֵרֶם / עוזי בן-כנען

לֹא זוֹכֵר לָמָּה סִפַּרְתִּי

וְאָסוּר הָיָה לְסַפֵּר!

פִּתְאֹם, בָּרַח לִי, גִּלִּיתִי

מַשֶׁהוּ לְיֶלֶד אַחֵר.

 

מִזְּמַן, בַּכִּתָה, נִשְׁבַּעְנוּ מְאֹד

שֶׁאֶת זֶה לֹא מְסַפְּרִים.

חָזָק שׁוֹמְרִים אֶת הַסּוֹד

וְלֹא מְשַׁתְּפִים זָרִים!

 

בִּגְלַל זֶה הֵם לֹא מְדַבְּרִים אִתִּי,

חֹדֶש וָחֵצִי, אוּלַי.

טָעִיתִי, בָּרַח לִי, וְאֵלֶּה

יָשָׁר, עָשׂוּ חֵרֶם עָלַי!

 

כָּל הַזְּמַן הֵם לְיָד

וּבְכָל זֹאת אֲנִי לְבַד.

עָצוּב כָּזֶה, רְצִינִי.

עַכְשָׁו אֲפִלּוּ אֲנִי

לֹא רוֹצֶה לְדַבֵּר עִם עַצְמִי.

 

כָּל לַיְלָה עוֹלִים / נורית זרחי

כָּל לַיְלָה עוֹלִים מִמְּצוּלוֹת הַיָּם

סוּסִים פְּרָאִים

לִרְעוֹת בָּעֲנָנִים

וְעוֹלִים עַל גַּבָּם יְלָדִים כְּחֻלִּים

וְלֹא עוֹלָה עַל גַּבָּם אֲנִי.

 

סוּסִים פְּרָאִים

קְחוּ גַם אוֹתִי אִתְּכֶם לְמַעְלָה

שֶׁאוּכַל לְהִשְׁתַזֵּף כָּחֹל בַּלְּבָנָה

אֲבָל הֵם לֹא לָקְחוּ אוֹתִי אִתָּם

מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי תָּמִיד לְבָנָה.

 

אֲבָל הַלַּיְלָה מֶה עָשִׂיתִי?

נֶחְבֵּאתִי לְאֶחָד מֵאֲחוֹרֵי הַגַּב,

וּכְשֶׁהֵם עָלוּ מִן הַמְּצוּלוֹת לְמַעְלָה

נִתְלֵיתִי אֲנִי לוֹ בַּזָּנָב.

 

סוּסִים פְּרָאִים, קְחוּ גַם אוֹתִי אִתְּכֶם!

וְהֵם גִּלּוּ אוֹתִי וַדַּאי

וְהֵם צָחֲקוּ לִי, וְגַם הַכּוֹכָבִים וְהָעֲנָנִים

כִּי הָיִיתִי בַּשָּׁמַיִם לְבָנָה כְּמוֹ טְלַאי.

 

טוֹב, אָמַרְתִּי וְנִגַשְׁתִי לָרֶדֶת

טוֹב, חָזַרְתִּי וְלֹא הִסְפַּקְתִּי לְהָסֵב אֶת פָּנַי

וְהֵם עָמְדוּ וְהִבִּיטוּ בִּי לִרְאוֹת

אֵיךְ מְרַפְרְפִים פַּרְפָּרִים בְּעֵינַי.

 

וּפִתְאֹם רָאִיתִי שֶׁהֵם חֲדֵלִים לִצְחֹק

וְאוֹמְרִים, הַסּוּסִים הַפְּרָאִים: אַחֲרֵי הַכֹּל

אוּלַי הִיא מַתְאִימָה בְּאֵיזֶה אֹפֶן

לְפָחוֹת הַבֶּכִי שֶׁלָּהּ כָּחֹל.

 

מתוך נִרְאֶלִי וְנִדְמֶלִי

כתבה נורית אלטוביה

צילמה שי גינות

הוצאה עצמית, 1994

 

מתוך מה שבלב

כתב עוזי בן-כנען

רכגולד 1987

 

מתוך אלף מרכבות

כתבה נורית זרחי

ציירה רות צרפתי

ספרית פועלים 1979

 

מחוץ למעגל

אחרוּת, בדידוּת וכמיהה לתחושת השתייכות נוכחות בשלושת השירים, שכולם נמסרים בגוף ראשון

מפיו של דובר-ילד. אנשים בוגרים יתקשו להשלים עם הדחייה אל מחוץ לגבולות המעגל החברתי,

לא כל שכן ילדים צעירים, המוצאים את עצמם מול מראָה שאיננה מעדנת את מה שהיא משקפת.

שירו של עוזי בן-כנען (1954–1991) כלול בספר שיריו מה שבלב. השירים נכתבו כשהיה בן שמונה, תלמיד כיתה ב שזכה לעידודה של מורתו, תמר פיש-נחשון. השיר חֵרֶם משמיע את קולו הישיר, האותנטי והלא-מהוקצע של ילד שעבר בשוגג על חוק בלתי כתוב של חברת הילדים. התגובה הקשה, המיידית, היא הרחקה; הדובר-הילד שאינו יכול להתרחק ולחפש לעצמו מעגל חברתי חלופי נדון לעינוי מתמשך: "כָּל הַזְּמַן הֵם לְיָד / וּבְכָל זֹאת אֲנִי לְבַד". את הכעס הוא מפנה כלפי עצמו: "עַכְשָׁו אֲפִלּוּ אֲנִי / לֹא רוֹצֶה לְדַבֵּר עִם עַצְמִי".

נורית זרחי (1941-) איננה מפרטת את הסיבה לדחייה החברתית. היא מעבירה את חווית הנידוי למציאות פלאית מטלטלת, שבה כיוון התנועה הוא ממצולות הים מַעְלָה אל שדה מרעה שבעננים, ומגדירה את ההבדל בין הדוברת לילדים הדוחים אותה באמצעות צבע: "... וְעוֹלִים עַל גַּבָּם יְלָדִים כְּחֻלִּים / וְלֹא עוֹלָה עַל גַּבָּם אֲנִי / .../ כִּי הָיִיתִי בַּשָּׁמַיִם לְבָנָה כְּמוֹ טְלַאי". העלבון הוא קולוסאלי, כביר: "וְהֵם צָחֲקוּ לִי, וְגַם הַכּוֹכָבִים וְהָעֲנָנִים", פגם האחרוּת נדון בפומבי והחולשה נסקרת בלא חמלה.

גם הדובר בשירה של נורית אלטוביה הוא ילד לא אהוד. בייאושו הוא שוגה באשליות על מהפך, ותולה תקווה בהתרחשות פנטסטית שבזכותה יחדל להיות שקוף: "לוּ הָיָה לִי קַרְנַף". חֶברה וחבֵרוּת, שבעבור ילדים רבים הן מובנות מאליהן, אינן אלא משאלת לב לילד הבודד. רק קרנף יאציל עליו תהילה ויפתה חנפנים וקנאים לבקש את קרבתו. גודלו, מהירותו, עוצמתו ותוקפנותו של הקרנף רומזים על עומק ייאושו של הילד, ואולי גם על חולשתו ועל חוסר הערך שלו בעיני עצמו.

נירה לוין

 

 

 

 

bottom of page