* / שָׁנִי גֶּרְשִׁי
רָאִיתִי בַּטֵּלֵוִיזְיָה יֶלֶד תּוֹפֵר כַּדּוּרֶגֶל בְּמִפְעָל
וּמֵאָז
כְּשֶׁאֲנִי רוֹאֶה יֶלֶד מַקְפִּיץ אוֹ מְכַדְרֵר
אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַיֶּלֶד תּוֹפֵר,
כְּשֶׁאֲנִי רוֹאֶה יֶלֶד בּוֹעֵט אוֹ מוֹסֵר
אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַיֶּלֶד תּוֹפֵר,
כְּשֶׁאֲנִי רוֹאֶה שׁוֹעֵר מְזַנֵּק וְעוֹצֵר
אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַיֶּלֶד תּוֹפֵר,
גַּם כְּשֶׁאֲנִי בְּעַצְמִי קוֹפֵץ וְנוֹגֵחַ
אֲנִי לֹא שׁוֹכֵחַ.
אֶתְמוֹל הַמְּאַמֵּן אָמַר:
"בִּשְׁבִיל כַּדּוּרֶגֶל צָרִיךְ לַעֲבֹד קָשֶׁה מְאֹד וּלְהַזִּיעַ."
אָמַרְתִּי לוֹ:
"כֵּן, הַמְּאַמֵּן, רָאִיתִי בַּטֵּלֵוִיזְיָה.
אֲנִי יוֹדֵעַ."
כְּשֶׁנָּסַעְנוּ הָעִירָה לְבַקֵּר אֶת דוֹד אֶפְרַיִם / יהונתן גפן
כְּשֶׁנָּסַעְנוּ הָעִירָה לְבַקֵּר אֶת דוֹד אֶפְרַיִם,
רָאִינוּ הֲמוֹן חֲנֻיּוֹת שֶׁל נַעֲלַיִם,
וְחָשַׁבְתִּי:
אִם פִּתְאוֹם יַחְלִיטוּ הַנַּעֲלַיִם
לָצֵאת מֵהַזְּכוּכִית וּלְחַפֵּשׂ לָהֶן רַגְלַיִם,
יִהְיֶה פֹּה שָׂמֵחַ.
כְּשֶׁנָּסַעְנוּ הָעִירָה לְבַקֵּר אֶת דוֹד אֶפְרַיִם,
רָאִינוּ חֲנֻיּוֹת צַעֲצוּעִים בְּגִבְעָתַיִם.
שָׁאֲלוּ אוֹתִי: "מָה אַתָּה רוֹצֶה?"
אָמַרְתִּי: "אוֹפַנַּיִם."
אָמְרוּ לִי: "בְּסֵדֶר,
בַּשָּׁנָה הַבָּאָה."
כְּשֶׁנָּסַעְנוּ הָעִירָה לְבַקֵּר אֶת דוֹד אֶפְרַיִם,
עָבַרְנוּ עַל יַד אִישׁ עָנִי עִם חֹרִים בַּגַּרְבַּיִם.
הָיוּ לוֹ פָּנִים עֲצוּבוֹת
וְהוּא נִשְׁעַן עַל מַקֵּל.
אִמָּא אָמְרָה לִי לֹא לְהִסְתַּכֵּל,
אֲבָל הִסְתַּכַּלְתִּי.
כְּשֶׁנָּסַעְנוּ הָעִירָה לְבַקֵּר אֶת דוֹד אֶפְרַיִם,
זֶה הָיָה בָּחֹרֶף לִפְנֵי שְׁנָתַיִם,
וּמֵאָז קְצָת גָּדַלְתִּי וּכְבָר יֵשׁ לִי אוֹפַנַּיִם.
כִּמְעַט שָׁכַחְתִּי שֶׁפַּעַם הָיִיתִי בֶּן שָׁלוֹשׁ,
וְרַק הָאִיש הֶעָנִי, עִם הָחֹרִים בַּגַּרְבַּיִם,
לֹא יוֹצֵא לִי מֵהָרֹאשׁ.
הַיֶּלֶד הַבּוֹכֶה / יהודה עמיחי
דָּדִי רָאָה בָּרְחוֹב
יֶלֶד בּוֹכֶה מְאֹד מְאֹד.
מַדּוּעַ הַיֶּלֶד הַזֶּה
בּוֹכֶה?
תִּגַּשׁ אֵלָיו וְתִשְׁאַל.
וְדָדִי שָׁאַל
וְלֹא קִבֵּל תְּשׁוּבָה.
הַיֶּלֶד רַק בָּכָה וּבָכָה.
בָּעֶרֶב, כְּשֶׁדָּדִי רָחַץ אֶת פָּנָיו בַּמָּיִם
חָשַׁב עַל הַיֶּלֶד הַבּוֹכֶה
אַחַר הַצָּהֳרַיִם.
וּכְשֶׁאָכַל בֵּיצָה וְשָׁתָה חָלָב
שׁוּב חָשַׁב וְחָשַׁב
וְלִפְנֵי שֶׁנִּרְדַּם
גַּם.
מתוך הים הוא בחינם
כתב שני גרשי
איירה מרוה מור-אילון
ידיעות אחרונות ספרי חמד 2017
מתוך הכבש השישה עשר
כתב יהונתן גפן
אייר נית קליש
צילמה אלונה אינשטיין
הוצאת נושי 1978
מתוך הזנב השמן של הנומה
כתב יהודה עמיחי
אייר יונתן גרשטיין
שוקן 1978
חמלה
שלושת השירים עוסקים ברגע שבו מצוקת הזולת חודרת לתודעתו של ילד, מרחיבה את שדה הראייה הרגשי שלו ומעוררת בו חמלה.
יהודה עמיחי (2000-1924) מתאר בשירים את שגרת יומו של דָדִי הפעוט ומספר על התנסות אישית שלו; דָדִי רואה ברחוב ילד בוכה, ורוצה לדעת: "מַדּוּעַ הַיֶּלֶד הַזֶּה בּוֹכֶה?". המבוגר שלצדו שמנחה אותו – "תִּגַּשׁ אֵלָיו וְתִשְׁאַל", ואגב כך מאותת לפעוט מה נכון לעשות ומעודד אותו להיות אנושי. דָדִי לא קיבל תשובה על שאלתו, אבל היא לא הפסיקה להעסיק אותו וליוותה את מחשבותיו עד סופו של אותו יום ואולי גם הלאה. דָדִי הקטן גילה את האמפתיה.
הדובר-הילד בשירו של יהונתן גפן (1947-) הוא בן שלוש היוצא מן הסביבה המוכרת לו ומגלה את נפלאותיה של העיר הגדולה; "הֲמוֹן חֲנֻיּוֹת שֶׁל נַעֲלַיִם" ו"חֲנֻיּוֹת צַעֲצוּעִים בְּגִבְעָתַיִם"; אבל הוא רואה גם "אִישׁ עָנִי עִם חֹרִים בַּגַּרְבַּיִם" ויודע לפרש את ההבעה שעל פניו. שלא כמו המבוגר בשיר של עמיחי, המבוגרת כאן פועלת בניגוד למשמעויות הנקשרות במילה אִמָּא וחומלת יותר על בנה מאשר על העני העצוב. אף שהיא מדגימה לילד התעלמות ואדישות – המפגש המקרי ברחוב נצרב בתודעתו.
הדובר בשירו של שני גרשי (1976-) כבר אינו פעוט, ותכנית טלוויזיה מפגישה אותו עם בן גילו החי במציאות אחרת שבה המילה כַּדוּרֶגֶל נקשרת לילדוּת כעבדוּת. בעוד המבוגר בשיר עסוק במה שכאן ועכשיו, הילד של גרשי כבר רואה את התמונה הרחבה, מבין את העוולה ואת חוסר הצדק, ואולי גם חש תסכול נוכח קוצר הראייה של מי שאמור להנחות אותו.
ד"ר נירה לוין