ילד ושמו נוח

האב המקריח דוחף את עגלת הקניות לאורך המעבר בסופרמרקט, ובנו בן הארבע יושב על המדף בתוכה… אשה שמנה ולבבית נעצרת ומחייכת אל הילד…
"מה שמך?" שואלת היא את הילד. הוא מפנה את ראשו ממנה ומפליט אי אלו קולות סתומים. "מה שמך?" היא חוזרת ושואלת. הילד מתחיל להתנודד קדימה ואחורה בתוך העגלה. "אל תהיה ביישן", ממשיכה האשה. "אינך יכול לומר לי את שמך?"
"לא", אומר האב, "אין הוא יכול".
האשה נושאת מבטה בדאגה פתאומית. "הוא איננו מדבר?"
"הפסיק", אומר האב.
"אני מצטערת", אומרת האשה, "מה לא בסדר אצלו? הוא כה יפה".
"איננו יודעים", עונה האב.
"הו", אומרת האשה בעליזות מחודשת, "אל תדאג. לא חשוב מה מעכב בעדו, זה יעבור עם הזמן, אני בטוחה".
הלוואי ויכולתי אני להיות בטוח. הילד הוא בני, נוח.