אבלי ציון הקראים ומגילת קומראן

מחקר זה מוקדש לחוג 'אבלי ציון' הקראים - החוג המוביל בקרב התנועה הקראית במאות הראשונות לקיומה (במאה התשיעית עד המאה האחת- עשרה). כשאר הקראים טענו גם 'האבלים' שהתורה שבעל- פה אינה מתת שמים אלא 'מצוות אנשים מלומדה', ועל כן יש להפנות לה עורף ולשוב אל המקרא. לדברי 'האבלים' זניחת המקרא פירושה אף זניחתה של ארץ ישראל. בתורה שבעל-פה הם ראו תורת גלות שבאמצעותה משתרשת האומה היהודית בגולה, לפיכך הם פיתחו תורה משיחית שבמרכזה ניצבת ארץ-ישראל, וטענו שהתשובה האמיתית אינה שיבה למקרא בלבד אלא בד בבד עם האבל על החורבן צריכה לבוא העלייה לארץ ישראל. הנהגת 'האבלים' לא רק נאה דרשה אלא גם נאה קיימה. מגולת בבל ופרס, כור מחצבתה של התנועה הקראית, עלו חכמי 'האבלים' לירושלים והקימו בה שכונה נפרדת שבה שכנה קהילתם, היא קהילת 'השושנים'. עם עלותם ארצה, וקרוב לוודאי לפני כן, נחשפו 'האבלים' הקראים לספרות קומראן. למרות הסתייגותם מעקרונות רבים שבתורה זו, הם לא היססו לאמץ ממנה את הנראה להם לראוי, כשחלקם ממעיט וחלקם מרבה. מחקר זה מוכיח, שאותו מיעוט בקרב 'האבלים', שגרס אי-קיום מצוות בגולה מפני היותן מצוות התלויות בארץ ישראל בלבד, היה התלמיד הנאמן ביותר לתורת קומראן ובהשפעתה פיתח תורה זו.